חיפוש

שהר הזיכרון יזכור במקומי


"שהר הזכרון יזכור במקומי" מבקש יהודה עמיחי בשירו הידוע שזוהי כותרתו, ומציב אותנו בפני הדרמה של הזכרון: הזכרון הוא המרכיב הבסיסי ביותר של זהותנו, מה שמגדיר את ה"עצמי" שלנו ומשמר אותו. מי אני? מי שהייתי אתמול, ושלשום, ולפני עשרים שנה. מתוך הזכרון אני יודעת איך לפעול בעולם, על מי לסמוך וממי להתרחק, איך לכוון את חיי. אלא שהזכרון, מעבר להיותו דבר מתעתע שנוטה לחוסרים ולהשלמות של הדמיון, הוא גם רודן לא קטן.

לא פעם אנחנו מנסים להתנער מחוויות שונות מעברנו, והזכרון משיב אותן אלינו, בחלומות הלילה ובחלומות בהקיץ. לעתים בצורה מרוככת או מרומזת ולפעמים באופן טורדני ואלים, שמדיר את שנתנו ומוצא לו ביטוי בשלל מיחושים ותסמינים, מכאבי ראש ועד בעיות של מערכת העיכול, מעצבנות עיקשת ועד דכאון וקהות רגשית, מהפרעות אכילה ועד התפרצויות זעם. תסמינים גופניים ונפשיים כאחד יכולים להצביע על זכרונות קשים ולא מעובדים, שקנו להם אחיזה בהווה, וממשיכים לפעול את פעולתם הממאירה ולהשפיע על האדם הנושא אותם ולא מוצא לו מנוח. כך למשל אצל הסובלים מתסמונת דחק פוסט טראומטית- אנשים שעברו ארוע טראומטי וסובלים מחרדה קשה בעקבותיו, ביניהם כמובן ניצולי השואה, שחוו מצב קיצוני וממושך של מפגש עם אלימות ועם מוות ונתונים להשפעותיו גם שנים רבות לאחר השחרור.

קרעים בסיפור

"התגובה הרגילה על מעשי זוועה היא לסלקם מן התודעה. הפרות מסוימות של הסדר החברתי נוראות הן מלהביען בקול: זו משמעות הביטוי לא יתואר. ואולם מעשי הזוועה מסרבים להיקבר. חזקה לא פחות מן הרצון להכחישם היא ההכרה שהכחשתם לא תצלח. החוכמה העממית מלאה רוחות רפאים המסרבות לנוח על משכבן עד שיסופר סיפורן. סוף רצח להתגלות. הזכירה והסיפור של ארועים מחרידים כהוויתם הם תנאי מוקדם הן להשבת הסדר החברתי על כנו, הן לריפוי הנפגע היחיד".

(ג'ודית לואיס הרמן, טראומה והחלמה*).

חוקרים העוסקים בנראטיב, במהלך הסיפורי, שמאפיין את סיפור החיים של ניצולי השואה, מצביעים על הנתק שנוצר פעמים רבות בין התקופה שלפני השואה לתקופה שלאחריה, כשלעתים אין כמעט קשר בין שני חלקי הסיפור. פעמים רבות הפרק של הילדות שקדמה למלחמה, או הפרק של המלחמה עצמה, מכסים את שאר חלקי סיפור החיים, עד שכמעט לא נותר מקום להווה- למשפחות החדשות שהקימו הניצולים, לקריירה ולקשרים החברתיים שיצרו בארץ או בארצות אליהן הגיעו. נטייה זו עלולה להתחזק עוד יותר במצבים של ירידה קוגנטיבית הנלווית להזדקנות, כשהזכרונות המאוחרים "נמחקים" והזכרונות מהעבר הרחוק תופסים מקום הולך וגדל. ומה לגבי הזכרונות הטראומטיים? לואיס הרמן מתארת מעין "תודעה כפולה" שמאפיינת את ניצולי מחנות השחרור, אשר חיים את מציאות ההווה לצד זכרונות העבר: ככל שהזכרונות הטראומטיים יותר מושתקים ומוכחשים, כך הם נוכחים ומשפיעים יותר על ההווה, עד שהתודעה של הניצולים נתונה לשתי מציאויות מקבילות.

בשנים האחרונות מתפשטת המתודה של כתיבת סיפור חיים, בתחומים טיפוליים, קהילתיים ואף מחקריים. תהליך של יצירת סיפור חיים- בכתיבה או בסיפור בעל פה- עוזר ליצור רצף ולחבר בין העבר להווה. תהליך כזה מחזק את תחושת העצמיות ואת החיבור לשורשים המשפחתיים, ואם הוא נעשה במסגרת מתאימה הוא יכול לאפשר גם להתמודד עם רגשות מורכבים הקשורים בכעס ובאשמה, באובדן ובבושה. מה שמאפשר את כל אלה הוא תהליך היצירה, שבו הזכרון- אותו יצור רודני ובלתי מרוסן- מקבל צביון של היזכרות פעילה.

היזכרות והשלמה

אם הזכרון אינו נתון לרוב לשליטתנו, הרי שההיזכרות היא פעולה מכוונת, שבה התודעה שלנו מתמסרת לתהליך פנימי, מבקשת אחר עקבות העבר ונותנת להן ביטוי בהווה.

אנשים רבים מבצעים טקסי היזכרות הקשורים ביקיריהם שנפטרו: הצבת תמונות ברחבי הבית, שיחות עם בן הזוג שנפטר, ביקורים בקבר, הדלקת נרות זכרון ועוד. אך מעטים הם האנשים שעושים תהליכים של היזכרות פעילה בעברם שלהם. כשהזכרונות כרוכים בכאב גדול, דרוש לעתים ליווי של בן משפחה, איש מקצוע או קבוצה תומכת, כדי לעבור את המסע אל העבר.

בסדנאות ביבליותרפיה העוסקות בסיפורי חיים המשתתפים לא זוכרים, אלא נזכרים. המשתתפים בוחרים במה וכיצד להיזכר, נוגעים בפיסות חיים נשכחות, ומספרים על העבר- גם זה המשפחתי והקהילתי- מתוך החוויה שלהם, מנקודת המבט הפרטית שלהם. נקודת מבט ייחודית זו מקבלת ביטוי בצורת הסיפור, במשלב השפה, בעלילה, בז'אנר הסיפור ובמאפיינים הנוספים של כל סיפור וסיפור. התהליך היצירתי מקנה לכל משתתף מעמד של סופר, שהוא גם דמות בסיפור וגם מנהל העלילה, זאת מתוך הנחה שכל אדם הוא הסופר הטוב ביותר של סיפורו הוא. בצורה כזו המספר מקנה לעצמו חזרה את תחושת הבעלות והשליטה על חייו, אותה תחושה כל כך חשובה שנגזלה ממנו בהיותו ילד במלחמה. הזכרונות הטראומטיים, שהם במהותם מבודדים וסטאטיים, הופכים לחלק מסיפור החיים השלם.

שהדף יזכור במקומי

אספקט נוסף של כתיבת סיפור החיים הוא הפורקן שמעניקה פעולת הסיפור, כאשר עצם העלאת הזכרונות על הדף מאפשרת שחרור מן המשא הכבד. על משקל שירו של עמיחי יכול המספר לבקש "שהדף יזכור במקומי": הסיפור הכתוב (או המוקלט, או המסופר לקהל) מקבל קיום משל עצמו, כך שהוא עומד כישות נפרדת. דבר זה מאפשר לאדם להתבונן ממרחק מסוים בסיפורו שלו, מרחק שמאפשר הקלה מסוימת ותובנה, מעין מרווח נשימה של אדם מזיכרונותיו.

אין פתרון למי שאימת השואה היא חלק בלתי נפרד מחייו, למי ששרד את הגטאות והמחנות, למי שהסתתר במשך שנים ארוכות, ולמי שאיבד את יקיריו, את ביתו ואת קהילתו. אי אפשר להעלים את הזכרונות הקשים המלווים את הניצולים כל חייהם ולא ניתן לרפא את הטראומה. המעט שאפשר- גם בגיל מאוחר- הוא לעורר תהליך של היזכרות מודעת, לעבד את הזכרונות הקשים מתוך סבלנות וקשב רב, וכך להגביר את תחושת השליטה של האדם על חייו. תהליך כזה יכול להקל חלק מתסמיני החרדה, ולא פחות חשוב מכך, לעזור לאדם למצוא משמעות ופשר לחוויותיו.

אנו מזמינים את ניצולי השואה וכן את בני הדור השני לסדנת סיפור חיים.

* ג'ודית לואיס הרמן, טראומה והחלמה. הוצאת עם עובד (2007), תרגמה עתליה זילבר.

#טראומה #שואה #סיפורחיים #זיכרון #כתיבה #סדנתכתביה #דורשני

587 צפיות

להזמנת הרצאות, סדנאות והשתלמויות

פניות לטיפול אישי וליווי כתיבה

office@ha-mila.org // 050-5836752