המילה 'פסח' מביאה איתה זכורות רבים. בית נקי, כלים חגיגיים ושולחן ערוך עם מצות, יין וחרוסת וכמובן ההגדה.
"חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" נאמר בה, ובמשפחה התיאטרלית שלי נהגו גם ליישם.
על פי מנהג יהודי ג'רבה, היינו נושאים על כתפינו את המצות ועורכים הצגה כאילו אנחנו, הילדים, הגענו ממצרים.
הטקסט הבסיסי המסורתי כולל שלוש שאלו
ת ותשובות:
"מהיכן באתם?"
"ממצרים,"
"ולאן אתם הולכים?"
"לארץ ישראל,"
"ומה הבאתם אתכם?"
"מצות, כי הבצק לא הספיק להחמיץ."
נשמע פשוט, אם לא בנאלי? זהו שממש ממש לא.
דמיינו עכשיו את משה רבנו (אחי הגדול) עונה במבטא של עולה מאתיופיה ומספר איך עלה לארץ ב'מבצע משה' והדביק לכולם מדבקות על המצח...
או לחילופין חבורה שלמה של ילדים מחופשים (אחרי שבקשו את המקל והמגבעת מסבא ואת הצעיף מסבתא) שרה ברחוב את שיר הנושא מתוך הסרט נסיך מצרים ו"מרים" (אחותי הקטנה) מובילה את המקהלה ומספרת בדרמטיות ובגוף ראשון על חוויותיה בקריעת ים סוף...
כל הצגה צריכה כמובן קהל, והשכנים של הורי, היו תמיד קהל אוהד ומפרגן. בסוף ה'הופעה' גם כיבדו אותנו, השחקנים, בחרוסת ביתית או במצה שמורה בטרם חזרנו אל המשך הסדר.
הזיכרון הזה נפלא ומתוק גם מבלי להוסיף עליו
, ובכל זאת, אני שואל את עצמי היום, מה היה סוד
הקסם של ההתרחשות הזו, שהיתה תמיד מצחיקה ומהנה, מלבד כמובן הכישרון התיאטרלי שבו בורכה משפחתי המורחבת...
הפסיכואנליטיקאי ויניקוט כותב כי האומנות והיצירה מתרחשות במקום משל עצמן, במעין מרחב ביניים בין הפנים והחוץ, מקום שהוא איננו חיצוני לאדם לחלוטין אך גם אינו בתוכו פנימה – והוא מכנה את המקום הזה 'המרחב הפוטנציאלי'.
בפעולת ההתחפשות ובגילום התפקידים, יצאנו, הילדים, לרגע ממי שאנחנו ונכנסנו אל המרחב הזה ואל דמויותיהם של יוצאי מצרים (כמובן עם 'עדכונים' ברוח הזמן ששעשעו את הצופים). דרך הסיפור והתפקיד חווינו באופן בלתי אמצעי את חוויותיהם, אך עדיין היו אלו אנחנו, עם חוויותינו ועם עולם המושגים שלנו.
בכך נוצר גשר – בין הסיפור ובינינו, הסיפור כלל אותנו ואנחנו הפכנו חלק ממנו.
את הגשר הזה, בין סיפור ההגדה ובין הסיפור האישי ניסינו לבנות בהגדה של פסח שהוצאנו ב'ה-מילה'.
ההגדה אמנם אינה משתנה משנה לשנה, אך דווקא בשל כך היא מזמינה אותנו לשאול 'מה נשתנה' אצלנו, ומאפשרת לנו להיכנס לתוך מרחב הביניים, שבו לצד הסיפור העתיק מתקיים הסיפור שלנו, המשתנה מיום ליום, סיפור אישי שגם בו יש 'מיצרים' או 'שיעבוד' ואולי גם 'חירות' ואפילו 'ניסים'.
במרחב הזה יש מפגש בין יציאת מצרים של אז והאתגרים של כל אחד היום. וגם מי שלא נוהג להתחפש בפסח, יכול בדרך זו לצאת למסע אישי בעקבות ההגדה, מסע שיעבור אולי במדבר אך בודאי יוביל אל הארץ המובטחת.