זה היה בוקר שמשי בחורף השחון שלנו. הייתי ביום חופש נדיר מהעבודה וניצלתי אותו כדי להיפטר מסידורים שדחיתי הרבה זמן, כמו הפקדת צ'קים בבנק, אחד המוסדות השנואים עליי (ועל מי לא, בעצם?). שילחתי את ההמחאות לתוך המכונה האוטומטית שבמבואת הכניסה לסניף והתכוונתי לצאת חזרה לרחוב. אבל אז השומר של הבנק עצר אותי. איש מבוגר, ממוצא רוסי כנראה, שב שיער, עיניו תכולות כמו אוקיינוס, לבוש היטב במדי חברת האבטחה. "תראי", הוא אמר, והושיט לעברי דף. זה היה רישום של אשה מגבה, גופה נוטה לצד ימין בקריסה הזו שנכנעים לה כשעומדים בתור או מחכים למשהו. נעלי עקב, ג'ינס צמוד על גוף לא צעיר, מעיל עד המותניים, שיער חלק. האשה ברישום ניצבה מול אחת המכונות של הבנק והפקידה צ'קים, או משכה מזומנים, אולי נאנחה למראה היתרה בחשבון שלה. והשומר של הבנק הפך אותה ליצירת אמנות. "הייתי מצייר גם אותך", הוא כמו התנצל. "אבל לא היה מקום", והראה לי את הרשימה שכיסתה את צדו השני של הדף, רשימת מורשי הכניסה או תחלופת המשמרות.
הוא הזכיר לי שומר אחר, לאוניד פקרובסקי, שכתב את ספר הסיפורים הנפלא שלו, "מטאטא וסיפורים נוספים"[1] בבודקה של עמדת השמירה שבה הוא עובד, בכניסה לחניון של יבואן "דייהטסו" בתל אביב. משם, מהחלל הדחוס של התא בכניסה לחניון, הוא כתב על קפקא ועל האוונגרד הרוסי, אבל גם על אנשי היום יום כאן בארץ- צבעים, עקרות בית, סוכני ביטוח. אין שום דבר דחוס בסיפורים של פקרובסקי, ההפך: יש חופש רב במנעד השפה, בגלישה למקומות ולתקופות רחוקות, באירוניה ובהומור. יש עולם ידע רחב, דמיון והעזה.
ישנם ציירים וסופרים נפלאים רבים, אבל אותן יצירות שנולדות דווקא בתוך עולם השמירה האפור והנוקשה, מבטאות לדעתי בצורה מדוייקת את הגדרתו של הפסיכואנליטיקאי דונלד ו. וויניקוט ליצירתיות. במאמרו "יצירתיות ומקורותיה" [2] , וויניקוט התייחס אל היצירתיות במנותק מעבודות אמנות. לפי וויניקוט, היצירתיות היא הגורמת לאדם, יותר מכל דבר אחר, להרגיש שהחיים ראויים לחיותם. זאת בניגוד לחיים מתוך יחס כנוע למציאות החיצונית, מתוך תפיסה של העולם כדבר שתובע הסתגלות, שיש להיות מותאם אליו. הכניעות הזו נושאת עמה הרגשת חוסר תועלת וקשורה לרעיון שדבר אינו חשוב ושהחיים אינם ראויים לחיותם.
כמובן שרעיון היצירתיות יכול לבוא לידי ביטוי במעשה של יצירה- והכוונה אינה רק לאמנות מובהקת כמו ציור, פיסול או כתיבה, אלא גם ביצירה יומיומית כגון בישול ארוחה בבית או תסרוקת. אך ההגדרה של וויניקוט ליצירתיות חורגת גם ממעשה היצירה אל אותה תחושת חיות שקיימת בכולנו כפוטנציאל, ומתקיימת כאשר כל אחד מסתכל בדבר כלשהו בדרך בריאה או עושה דבר כלשהו בכוונה תחילה. לכן גם ילד שמתפלש בהנאה בצבעי גואש או תינוק שמאריך את בכיו כדי להנות מהצליל המוזיקלי שהוא מפיק- חווים יצירתיות.
רבים מאיתנו מבטאים את התשוקה ליצירתיות בלבוש, בבחירת מקום העבודה או מקומות הבילוי. כאשר היצירתיות מגיחה מתוך היומיום האפרורי של מדים, לוח זמנים, המרחב הסגור של הבנק או החניון, השכר הנמוך, כאשר היא מוצאת לה מקום על צדה האחורי של רשימת המשמרות- היא לא רק מממשת את רעיון היצירתיות כאקט של חיוניות והנאה, אלא היא אקט חתרני ממש. זהו ההפך הגמור מכניעה למציאות החיצונית.
כשאני מגיעה למוזיאון או הולכת להופעה אני מוכנה לעבור חוויה יצירתית. הסנסורים הפנימיים מכווננים על תדר שונה, אני משתיקה את הנייד ומשאירה בחוץ את כל הטרדות. אבל כשאני הולכת להפקיד צ'קים ונתקלת באדם שמשתף אותי ביצירה הספונטנית שלו, בהתבוננות שלו באשה אחרת, אולי התאהבות רגעית- זה תופס אותי לא מוכנה. בהסתודדות הקצרה שלנו בפתח הבנק הייתי מופתעת, נבוכה, קרובה אל השומר ורחוקה ממנו בו זמנית. רק אחר כך חלחלה בי ההתפעמות. תהיתי אם הוא הראה את הציור לאשה שאותה צייר (אני מנחשת שלא). ותהיתי למה הוא שיתף דווקא אותי.
השומר מהבנק לא רק מימש את היצירתיות שלו עצמו אלא גם העניק לי רגע פואטי, רגע של שירה, של מגע עם היסודות היצירתיים בי עצמי. מתנה קטנה באמצע החיים.
רוצים לאפשר מקום ליצירתיות שבכם?
"סיפורים מהלכים"- סדנת היכרות עם הביבליותרפיה, עכשיו בחולון ובטבעון.
[1] ספרית פועלים, 2012
[2] בתוך: "משחק ומציאות", הוצאת עם עובד, 1997