חפץ חשוד בחדר הטיפולים

כפי שקראתם בבלוגים הקודמים שלנו, זה זמן רב שאני מנסה להבין לעומק את מהותה של הביבליותרפיה והשאלה העולה בהמשך לכך היא מה בעצם הביבליותרפיה כוללת בתוכה ומהם גבולותיה. בספרה "הקול השלישי", צורן (2009)*  מגדירה את הביבליותרפיה כ"שיטת טיפול בתחום הטיפול באמנויות המציעה לכלול קריאה וכתיבה בדיאלוג הטיפולי, ולתעל תהליכים אלה לתכליות תרפויטיות". הבאת טקסט אל המרחב הטיפולי הינו, על פי צורן, הכנסת "קול שלישי" ונוסף לקולו של המטופל ולקולו של המטפל במסגרת הפגישה הטיפולית.

ובהמשך לכך, עולה השאלה האם ה"קול השלישי" הזה הוא אך ורק טקסט ספרותי המובא אל חדר הטיפולים? אני סבורה שה"קול השלישי" הוא כל ייצוג המובא אל הטיפול וטומן בחובו סיפור כלשהו שמשקף משהו מתוך סיפורו של המטופל. במובן זה, גם החפצים שאיתם המטופלים מגיעים אל חדר הטיפולים מהווים "קול שלישי". אלו למעשה "טקסטים" שהמטופלים הביאו אלינו. טקסטים שמילותיהם עדיין לא נכתבו אלא הובאו באופן גולמי אל הטיפול ותפקידנו לעגן אותם בשפה, ללכוד את המסר שלהם, לתת להם לדבר. כפועל יוצא מכך, כאשר מטופל מגיע אל הפגישה טיפולית עם חפץ כלשהו הביבליותרפיסט יבקש להבין את מקומו של החפץ במסגרת הדיאלוג הנוצר בפגישה: מה הסיפור שעומד מאחורי החפץ? מדוע המטופל בחר להביא אותו לפגישה? האם הוא מנסה לומר לי משהו דרכו? מה בין הסיפור של החפץ לסיפורו של המטופל?

דוגמא לכך היא מטופל שנכנס אל הפגישה ומניח על השולחן שבינינו פלאפון מקולקל שאותו הוא מתכוון לתקן לאחר פגישתנו. לעיתים החפץ הוא אכן רק חפץ אך תמיד אשאל את עצמי ובהמשך לכך את המטופל, האם הוא  הביא את החפץ "עבורי" במקום כלשהו, עבור הטיפול, האם במקום מילים שיספרו את הסיפור שלו הוא מביא משהו שמייצג אותן?

מתוך שימת לב "לקול השלישי" המובא בדוגמא זו אל תוך הטיפול אוכל לשוחח עם המטופל על  "הטלפון השבור" היושב בינינו. אשאל אותו שאלות כמו: מה עושים עם הטלפון השבור? האם מתקנים אותו? האם קונים חדש? מה בדיוק שבור בו? מי יכול לתקן? מה המקום של המטופל בשבר שנוצר? מהו השבר שאולי הוא מרגיש שיש בינינו? כיצד, אולי, אני נכשלת בלהבין אותו וכיצד ניתן לתקן את "הטלפון השבור" שבינינו. הניסיון של המטופל לקחת את הטלפון לתיקון מראה שיש אפשרות כזו, אפשר לתקן, אפשר לשנות.

הבאת החפץ, תשים דגש חזק ומיידי על הסיפור של המטופל, תאפשר להפוך אותו מחפץ לשפה. הפיכת החפץ לשפה היא מעין "הפחת חיים" בו. השפה לוקחת את החפץ הדומם ומאפשרת להכניס בתוכו תנועה, לנסות מילים חדשות, לשנות אותן, לשנות את הסדר שלהן, לאפשר איזושהי תזוזה בתוך הסיפור. כך חפץ דומם וקפוא הופך לסיפור נושם וחי.

הביבליותרפיה, במובן הזה, משלבת "קולות שלישיים" ממגוון סוגים. אלו קולות שלעיתים אינם נאמרים במילים ומובאים בצורה של ייצוג. הביבליותרפיה תכניס חיים בייצוג הזה, תאפשר לסיפור שמאחוריו לקרום עור וגידים, להיות מסופר, לאפשר תנועה בדיאלוג שבין המטפל למטופל ובסיפור של המטופל עצמו.

 

 

 * צורן, ר. (2009). הקול השלישי: איכויותיה המרפאות של הספרות ואפשרויות יישומן בדיאלוג הביבליותרפי. ירושלים: הוצאת כרמל.

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

Featured Posts

I'm busy working on my blog posts. Watch this space!

Please reload

Recent Posts

September 20, 2018