קחו לכם רגע קטן לחשוב, מתי לאחרונה חשבתם על זמן? האם נכחתם בהרצאה משעממת ושישים הדקות שלה סירבו בתוקף לחלוף? האם מיהרתם מאוד להגיע לפגישה חשובה ומצאתם את עצמכם תקועים בפקק והזמן לפתע האיץ פעמיו וחלף לו? האם אתם זוכרים את יום ההולדת הקודם שלכם, כן, זה שחגגתם לפני שנה ונראה לכם שחלפו רק חודשיים מאז? האם סופי השבוע שלכם חולפים בעף בעוד שהשעות במשרד בעבודה נשרכות אט אט ומרגישות כמו נצח?
אז יש זמן אובייקטיבי, זה נכון. יש דקה, שעה, שבוע, שנה. אבל לזמן יש גם איכות סובייקטיבית כפי שבולט בדוגמאות שהובאו למעלה.
מעניין במיוחד הזמן בטיפול. חמישים או שישים דקות. פעם בשבוע. לכאורה קצר מאוד. טיפול של שנה כולל למעשה כ-56 שעות בסך הכל. מעט יותר משתי יממות. אבל יש משהו בטיפול, בתהליך המיוחד שנוצר בין המטופל למטפל שהוא על- זמני, הוא מגלם בתוכו זמן אין סופי שבו קורים דברים מרתקים, מעמיקים, קסומים.
אוסיף ואומר שכשהשעה הטיפולית נגמרת, לפעמים יש תחושה של קטיעה. בעצם כל שעה טיפולית טומנת בחובה פרידה, מזכירה לנו שאמנם התהליך המתרחש בטיפול הוא בעל איכות על- זמנית, אבל הזמן החיצוני בכל זאת מנהל אותנו, מנהל את החיים, מנהל את הטיפול ואף חשוב והכרחי לקיומו של הטיפול. בזכותו יכול להיווצר אותו תהליך מיוחד, דווקא משום שהוא מצוי בתוך מסגרת ברורה ומוגדרת, עם חוקים משלה. בטיפול או במפגש ביבליותרפי אפשר להסתכל באופן מרתק על מושג הזמן. אביא דוגמא לעיסוק בזמן דרך טקסטים והמפגש שלהם עם האדם.
לאורך ספרו המופלא של מיכל אנדה, "מומו", מתהווה עיסוק מרתק במושג 'זמן'. כך, בין דפי הספר, מתואר המפגש הגורלי של מר פוסי, ספר תמים, עם האדון האפור, סוכן הזמן החלקלק:
"....ראה נא, מר פוסי היקר, אמר הסוכן, אתה מבזבז את חייך על קרקוש מספריים, שיחות בטלות וקצף סבון. כאשר תמות באחד הימים, יהיה זה כאילו לא היית מעולם. אילו היה לך זמן פנוי לנהל חיים ראויים לשמם, כי אז היית אדם אחר לגמרי. כל מה שנחוץ לך אפוא הוא זמן. האם צדקתי? הוא הדבר שחשבתי עליו זה עתה, מלמל מר פוסי וחש צמרמורת, כי למרות הדלת הסגורה הלך הקור וגבר. ובכן, הרואה אתה, ענה האדון האפור ומצץ בקורת רוח את סיגרו הקטן, אבל מהיכן לוקחים זמן? נמצא שצריך לחסוך אותו. אתה, מר פוסי, מבזבז את זמנך בחוסר כל אחריות.... אילו למשל התחלת לחסוך כבר לפני עשרים שנה, והיית חוסך יום יום שעתיים בלבד, הרי בשנת חייך השישים ושתיים- הינו לאחר ארבעים שנה בסך הכל, היו עומדות לרשותך עשרים ושישה מיליארד ותשע מאות ועשרה מיליון ושבע מאות ועשרים אלף שניות. הוא הוציא את עפרונו האפור ורשם את הסכום על הראי: 26,910,720,000 שניות....
לאחר שנעלם האדון האפור, נמחה זכר הפגישה איתו מזיכרונו של מר פוסי, ונדמה היה לו שאת ההחלטה לחסוך זמן, קיבל מרצונו החופשי. הוא התחיל לחסוך זמן, ועצבנותו הלכה וגדלה, כי מכל הזמן שחסך, אף פעם לא נשאר לו כלום...."
גם רחל חלפי, בשירה "שני תרגילים בצילום" מתוך הספר "מקלעת שמש", עוסקת במושג 'זמן' באופן יוצא דופן:
שני תרגילים בצילום
תרגיל בצילום
קח זקן או זקנה
וצלם אותם לאחור
במצלמה מואצת
ראה איך בקצב משתולל
הם יזדקפו יעטו לחיים מלאות
איך עיניהם ילכו ויבהיקו
איך שדיהן יתמלאו
איך איבריהם יזדקפו
ראה אותם תוך תרגיל צילום בן דקה
שועטים באחו ירוק
צוהלים כמו סיחים קטנים
תרגיל נוסף בצילום
קח ילד או ילדה וצלם בסבלנות תמונה מדי שנה
ואז הרץ את התמונות בתזזית על סרט נע
קדימה קדימה ראה אותם גדלים ומתעצמים
ואז לפתע מתקפלים מצהיבים משחימים גוחנים
לאדמה.
ואז רגע לפני הנהמה
עצור
הרץ את הסרט אחורה.
תן להם עוד
אפשרות
בדיאלוג ביבליותרפי אנחנו נפגשים לא מעט בטקסטים. פעמים רבות מובא טקסט יחיד אל חדר הטיפולים ונוצר מפגש בינו לבין המטופל. הסיפור של הטקסט נפגש עם סיפורו של המטופל ומאפשר לפרום מעט, לעבד, להבין יותר את סיפורו של המטופל.
ולעיתים מובא יותר מטקסט אחד. לעיתים מובאים מספר טקסטים העוסקים בתמה מסוימת במטרה לאפשר מפגש שמביא את המורכבות, את הקולות השונים שהיא טומנת בחובה.
מפגש שכזה עם הצדדים השונים של נושא מסוים, מאפשר לאדם לאתר את מקומו, לשזור את הסיפור שלו בין הצדדים השונים של אותו נושא, להבין יותר לעומק את עמדתו, תחושותיו ורגשותיו בנוגע אליו.
שני הטקסטים המובאים לעיל עוסקים בזמן. שניהם נוגעים במקומות של שליטה אל מול חוסר שליטה, הם עוסקים בדקות, בשעות, בימים, בשנים שחולפות. הם מעלים בפני הקורא את מקומו שלו אל מול הזמן, את היחסים שלו עימו. כך, באופן אישי הציטוט מתוך "מומו" עורר בי חרדה איומה כשקראתי אותו לראשונה. ההבנה שהחיים שלנו הם זמניים, קצרים כל כך, מתחדדת אצלי באופן בלתי נסבל כמעט בפירוקם של החיים לשניות. כי מה הן שניות? הנה אחת עברה לה והנה עוד אחת. חומקות, נוזלות, חסרות מעצור. עבורי הטקסט מלחיץ, מעורר אי שקט. נראה שגם אני, כמו מר פוסי, נשאבת אל הסחרחרה, אל הרצון לנסות באופן עקר לשלוט במה שאי אפשר לשלוט בו, אל המלחמה הבלתי אפשרית בזמן.
דווקא המפגש שלי עם שירה המופלא של רחל חלפי, במיוחד לאחר הקריאה ב"מומו", מרגיע עבורי. אמנם גם הוא מציב את חיינו כחולפים בעף, כסרט נע שאפשר להריצו במספר שניות, אבל נכנסת אל תוך המקום חסר השליטה הזה גם המשחקיות, היכולת להשיב את הדברים לאחור, לעצור לרגע.
כאמור, מעניין מה הטקסט הניצב לבדו מעורר בנו אבל לעיתים עוד יותר מעניין המפגש של האדם עם היחסים בין שני טקסטים. כך, עבורי, שני הטקסטים עוסקים בניסיון לשליטה, בקושי להרפות ממנה, אך בעוד שאנדה מציב בפניי שעון עצר שהולך לאחור, שהולך ואוזל, חלפי דווקא מעניקה לי במתנה, שעון חול, שעון שאפשר להפוך אותו, להתחיל מהתחלה, מהכיוון שבו אבחר.
זו היא רק דוגמה אחת למפגש עם מספר טקסטים. כמו בכל מפגש ביבליותרפי, זהו המפגש הייחודי והאישי שלי עם הטקסטים ועם הדיאלוג הנוצר ביניהם. המפגש שלכם, הקוראים, עם הטקסטים יניב דיאלוג שונה, יעורר אולי תחושות אחרות ויפגוש את הסיפור האישי שלכם באופן אחר לגמרי.
בטיפול ביבליותרפי אנחנו ננסה להבין לעומק את נקודת המפגש הזו של האדם עם הטקסטים השונים ויותר מכך, את המפגש עם הדיאלוג הנוצר בין מספר טקסטים שונים. מה יש בדיאלוג הזה? האם טקסט אחד מקדים עבורי את השני? האם אחד שופך אור על השני? האם קריאה של אחד משנה את אופן הקריאה באחר? ומה זה אומר עלינו בסופו של דבר. על הסיפור שלנו, הסיפור שאותו אנחנו רוצים להרחיב, להבין, לתת לו מקום. לתת לו, כדברי חלפי- אפשרות.
נשמח לקבל תגובות... מה התעורר בכם? מה קורה לכם בקריאת הטקסטים השונים? ובכלל, מחשבות על זמן....