מדי שנה אנו מאחלים לעצמנו מגוון של משאלות ובקשות לקראת השנה החדשה: להשיל מעצמנו פרטי אופי שאיננו אוהבים, לסגל לעצמנו אחרים שישפרו את עמידתנו מול העולם ועוד. חגי תשרי, ראש השנה שלאחריו סופרים עשרה ימים נוראיים עד יום הכיפור והסליחות, מזמינים אותנו לחשבון נפש.
האם אנחנו שופטים ומבקרים את עצמנו יתר על המידה? האם אנו מוותרים לעצמנו יותר מידי?
או בניסוח המסורתי של יום הכיפורים, האם נדון עצמנו על פי מידת הרחמים או על פי מידת הדין?
אחד הדברים היפים בביבליותרפיה היא האפשרות להיעזר בטקסטים שונים ומגוונים כדי להבין דבר מה על עצמנו.
בימים אלו, שווה אולי להתעכב דווקא על טקסט מקראי, ספר קצר על נביא אחד, הנקרא בשלמותו במהלך תפילות יום הכיפורים- סיפורו של יונה.
טרם אתחיל בפירוט העלילה, הדמות ומרכיביה, ברצוני לשאול אתכם, מה אתם זוכרים מספר זה? מי הוא יונה? אילו תכונות אופי אתם מייחסים לו (גם אם אתם זוכרים מעט מאוד מן הסיפור המקראי)? מה הן האסוציאציות שלכם לדג? לבליעתו של יונה?
אילו פרטים נוספים אתם זוכרים?
בתשובות לשאלות אלו יש אמנם מרכיבים אישיותיים, אך אלו מסתמכים על מאפיינים תרבותיים משכבר הימים העוברים מדור לדור ומחלחלים לתודעתנו, או ליתר דיוק- ללא מודע שלנו. הלא מודע הקולקטיבי הוא מונח שטבע יונג כחלק ממשנתו. יונג הוסיף על פרויד, שטבע את מושג ה"לא מודע". יונג טען שהחלקים הלא מודעים בנפשו של אדם אינם נובעים רק מתכניו האישיים אלא נמצאים במגע ומושפעים מאוצר חוויות שהצטברו במשך דורי דורות של קיום הגזע האנושי. חוויות אלו מושרשות בנו מלידתנו ומעצבות את התנהגותנו ואת תגובותינו בצורה שאינה מודעת. אני חושב שבאופן מסוים סיפורי התנ"ך, בין אם אנו מאמינים יותר או פחות, מושרשים בנו באופן כזה. כך יש לנו מושג פנימי לגבי גן העדן, לגבי מצרים וגם לגבי יונה.
השנה, התעמקתי מעט יותר בדמותו של יונה ובסיפורו (הודות גם לנויה שגיב שהאירה לי כיווני חשיבה נוספים). שאלתי את עצמי, מה יש בו בנביא הזה שמחליט לברוח לאחר קבלת משימה מאלוהיו? האם הוא חושב שאכן יצליח להימלט? שיצליח להסתתר מפניו של הכול יכול?
אולי ידע שלא יצליח? לפתע דמותו נצטיירה בעיני כפחדנית פחות, כאמיצה יותר, ככזאת בעלת אג'נדה, כאדם המנסה להתנצח וללמד את אלוהיו שיעור או שניים בדיני אדם.
אני ממליץ בנקודה זו לעצור וללכת לקרוא ארבעה פרקים קצרים ולחשוב בנינו לבין עצמנו מה משך אותנו בסיפור, כיצד אנחנו מבינים את המסר שלו. לקישור לפרקים לחץ כאן (http://www.mechon-mamre.org/i/t/t1701.htm).
בשלושת פרקיו הראשונים של הספר אנו למדים כי יונה סירב ללכת לנינוה ולנבא על חורבנה כי ידע, או חשש, שמא אלוהיו יחזור בו מהחלטתו משיראה את תושבי העיר חוזרים בהם מדרכם. יונה, המאמין במידת הדין, רוצה שהחוטאים יבואו על שכרם והוא מתיישב מחוץ לעיר על מנת לראות כיצד אלו חוזרים לסורם ולהוכיח דבר מה לבורא עולם.
בנקודה זו מתרחש הדבר הבא (פרק ד'):
ה וַיֵּצֵא יוֹנָה מִן-הָעִיר, וַיֵּשֶׁב מִקֶּדֶם לָעִיר; וַיַּעַשׂ לוֹ שָׁם סֻכָּה, וַיֵּשֶׁב תַּחְתֶּיהָ בַּצֵּל, עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה, מַה-יִּהְיֶה בָּעִיר. ו וַיְמַן יְהוָה-אֱלֹהִים קִיקָיוֹן וַיַּעַל מֵעַל לְיוֹנָה, לִהְיוֹת צֵל עַל-רֹאשׁוֹ, לְהַצִּיל לוֹ, מֵרָעָתוֹ; וַיִּשְׂמַח יוֹנָה עַל-הַקִּיקָיוֹן, שִׂמְחָה גְדוֹלָה. ז וַיְמַן הָאֱלֹהִים תּוֹלַעַת, בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר לַמָּחֳרָת; וַתַּךְ אֶת-הַקִּיקָיוֹן, וַיִּיבָשׁ. ח וַיְהִי כִּזְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ, וַיְמַן אֱלֹהִים רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית, וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל-רֹאשׁ יוֹנָה, וַיִּתְעַלָּף; וַיִּשְׁאַל אֶת-נַפְשׁוֹ, לָמוּת, וַיֹּאמֶר, טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי. ט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-יוֹנָה, הַהֵיטֵב חָרָה-לְךָ עַל-הַקִּיקָיוֹן; וַיֹּאמֶר, הֵיטֵב חָרָה-לִי עַד-מָוֶת. י וַיֹּאמֶר יְהוָה--אַתָּה חַסְתָּ עַל-הַקִּיקָיוֹן, אֲשֶׁר לֹא-עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ: שֶׁבִּן-לַיְלָה הָיָה, וּבִן-לַיְלָה אָבָד. יא וַאֲנִי לֹא אָחוּס, עַל-נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה--אֲשֶׁר יֶשׁ-בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע בֵּין-יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ, וּבְהֵמָה, רַבָּה.
בקטע זה מופיעים מספר סימבולים הקשורים לתת- המודע הקולקטיבי.
אתם מוזמנים לחשוב על אסוציאציות שונות למושגים הבאים.
"הצל"- מה יש בישיבה תחתיו? ביציאה ממנו? בדמותו? איך ההרגשה להיות בצילו של דבר אחר? של מישהו אחר?
יונג מתייחס ל"צל" כחלקיו הלא מודעים של האדם, האפלים יותר, אלו שאיננו רוצים לבוא איתם במגע.
מה יש בקיקיון? האם הוא צמח מרפא או רעל? מה יש בה בתולעת? האם היא קשורה לעולם המוות והריקבון באופן מובהק?
אילו אסוציאציות נוספות עולות לכן בהקשר למשל זה? האם אתם רואים בו גם הקשרים למציאות הפוליטית והחברתית של ימינו?
הייתי רוצה להתייחס למשל זה דווקא מן הנקודה האינטרה- פסיכית, של הדינמיקה הפנימית העדינה של נפשנו. אתייחס לנקודה ממנה החל המאמר, חשבון הנפש הפנימי המתנהל ביום כיפור.
ישנם דברים המגיעים בקלות ונלקחים באותה המידה. לעיתים אנו בוכים עליהם רבות ולעיתים משחררים אותם בקלות יתרה מידי.
גן הילדים של בני נסגר השנה ונאלצתי לחפש עבורו גן אחר. התמרמרתי רבות על סגירת הגן, על הקושי למצוא גן אחר שישתווה ויעניק לי את תחושת הביטחון שאני רוצה להעניק לבני כשאני שולח אותו למסגרת חינוכית. עד היום אני מצר על כך, למרות שאירוע זה החל תנועה רחבה יותר של מעשים, ושינויים שהניבו מעבר דירה, שיפור באיכות החיים והתמודדויות זוגיות נוספות מהן אני וזוגתי יצאנו מחוזקים. אילו דברים כאלו קרו לכם השנה?
בנוסף ישנם חלקים באישיותנו שאנו מגדלים ומטפחים במשך שנים, גם אם לעיתים הם גורמים לנו לחוש באי נוחות, גם אילו היינו פועלים ממקומות אחרים ומצליחים לפעול אחרת, יש משהו באותם חלקים שאפשר להסתכל עליהם במידת הרחמים ולהבין שהם איתנו שנים, שהם שומרים עלינו במידה כזו או אחרת וגם, בדומה לתושבי נינוה, שלא כדאי למחות אותם במחי יד אלא להשאירם ולתת להם עוד ועוד הזדמנות להשתנות, להשתפר, להיות.
דוגמא שכזו, אשאיר ביני לבין עצמי. מוזמנים לחשוב גם על זה.
אסיים דווקא בקטע מוכר משירו של מאיר אריאל:
"מביט בנשל הנחש. לו רק יכולתי גם אני כך להגיח. בהשילי בלי כל חשש, תרבות של עור אשר יבש, וכמו חדש למחוז חפצי אגיע. " (מאיר אריאל).