החידה הגדולה מכולן

 

כל אחד מאיתנו הוא סיפור וכולנו מגלמים תפקידים רבים בסיפור של חיינו.

הטיפול הביבליותרפי מאפשר לנו לקחת על הסיפור שלנו בעלות ואחריות, לחזק את תחושת השליטה שלנו לצד האפשרות להטיל ספק ולשאול שאלות לגבי הזהות שלנו בתוך מרחב בטוח ובעזרתו של מטפל שמאפשר להאיר חלקים של ה"אני" שלעיתים קשה לנו עימם, שאנחנו לא מבינים אותם עד הסוף, שאנחנו רוצים לשנות.

 

עשר דקות הליכה מפרידות בין מגרש החניה שבו אני חונה למקום העבודה שלי. בשבועות האחרונים עשר הדקות הללו הפכו למאתגרות במיוחד. מצאתי את עצמי צועדת בחשש, מסתכלת כל הזמן סביב, לבדוק שאין סביבי אנשים חשודים. דווקא ההליכה שתמיד מרגיעה אותי, שמאפשרת להרהר ולחשוב, שמאפשרת נשימה עד לתחילתו של היום, הפכה מלחיצה, לא נעימה, הוציאה מתוכי את החלק החרד שלי, חסר הבטחון.

אל הקרקע הלא בטוחה של המצב הבטחוני התווספה התקופה האחרונה שגם כך שמה בסימן שאלה את הקבוע והשגרתי- ראש השנה ויום כיפור שמזמנים במודע או שלא, לסכם את השנה ולהציב מטרות לשנה החדשה, חופשת החגים שיש בה משום יציאה מהשגרה, ו"היום שאחרי החגים" שמאלץ אותנו לחזור לשגרה. בשבילי השבועות האלו הביאו אל קדמת הבימה את הנושא של "זהות". מי אני? מי אנחנו? איך אני מתמודדת עם יציאה מהשגרה, עם מציאות של בטחון שמתערער? מה יוצא ממני בימים כאלו? אלו חלקים של הזהות שלי מתעוררים בתקופה כזו?

כל אחד מאיתנו הוא סיפור וכולנו מגלמים תפקידים רבים בסיפור של חיינו. אנחנו בעת ובעונה אחת הורים לילדנו, ילדים להורנו, מאהבים לבני זוגנו, אנשי עבודה, אנשי יצירה, חברים, ידידים, מכרים, בעלים, נשים, מטפלים, מטופלים ועוד. חלקים שונים של האישיות שלנו יוצאים החוצה בסיטואציות שונות ובתפקידים השונים שלנו- האני החרד, האני הבטוח, האני הספקני, האני שמרגיש שיש לו תשובות. אנחנו מסתובבים בעולם מפוצלים למיני תפקידים שונים וסיטואציות שונות בחיינו מביאות אותנו לדבר בקולות שונים שהם כולם למעשה אנחנו. אנחנו אחד שיש לו צבעים וגוונים שונים.   

וירג'יניה וולף כותבת על כך בספרה "אורלנדו":

"אורלנדו פלטה אנחת רווחה, הציתה סיגריה ועישנה בדממה במשך דקה או שתיים. ואז קראה בהיסוס, כאילו אינה בטוחה שהאדם שהיא מחפשת נמצא שם, "אורלנדו?" כי אם ישנם (במקרה) שבעים ושישה זמנים שונים, וכולם מתקתקים בנפש בעת ובעונה אחת, כמה אנשים שונים- אלוהים יעזור לנו- שוכנים בזמן זה או אחר בנפש האדם? יש כאלה שאומרים אלפיים חמישים ושניים. אם כך, אין שום דבר חריג בכך שאדם יקרא, ברגע שהוא נותר לבדו, "אורלנדו?" (אם זה שמו), וכוונתו היא "בוא, בוא! האני המסוים הזה נמאס עליי עד מוות. אני רוצה אחר." ומכך נובעים השינויים המדהימים שאנחנו רואים בחברנו. אבל העניין הזה אינו פשוט לגמרי, כי אמנם אפשר להגיד "אורלנדו?" כפי שאמרה אורלנדו כשהיתה בכפר ונזקקה לאני אחר כנראה, אבל בכל זאת ייתכן שהאורלנדו הנחוץ לה לא יבוא; למאות האני האלה שאנחנו בנויים מהם, זה על גבי זה, כמו צלחות שנערמות בידו של מלצר, יש קשרים במקומות אחרים, רגשי חיבה, תכונות וזכויות קטנות משלהם, או איך שלא נקרא לזה (ולרבים מהדברים האלה אין שם), כך שאחד יבוא רק אם יורד גשם, ואחר יבוא רק לחדר שיש בו וילונות ירוקים, וזה יבוא רק כשגברת ג'ונס אינה נמצאת שם, וההוא יבוא רק אם נוכל להבטיח לו כוס יין, וכן הלאה; כל אחד יכול להוסיף מניסיונו את התנאים השונים שאינספור האני שלו הציבו לו- וחלקם אפילו מגוכחים מכדי להעלות על הכתב...".

הזהות המרובה שאיתה אנו מסתובבים מאותגרת בייחוד בתקופה של שינויים ומעברים. פעמים רבות התפקידים השונים שאנחנו מגלמים בסיפור של חיינו משתלבים ומסתנכרנים זה עם זה. ואילו ישנם מקרים שבהם נוצר קונפליקט בין תפקיד זה או אחר והתפקידים "מסתכסכים" ביניהם. דוגמה בולטת שמדוברת רבות היא הקונפליקט של נשים שהן אמהות שמחזיקות בקריירה בעת ובעונה אחת. איך מחזיקים את שני התפקידים מבלי שהם יתגוששו זה עם זה, מבלי להיקרע ביניהם. כל "אני" דורש מאיתנו משהו אחר, כפי שמדגישה וולף, לכל "אני" יש את הצרכים של והתמרון לעיתים רבות אינו פשוט.

על כך כותבת ג'ויס מקדוגל בספרה "תאטרוני הנפש":

"כל אחד מאיתנו מכיל בעולם הפנימי שלו מספר רב של דמויות, שהן חלקים של עצמנו, שלעיתים קרובות פועלים בסתירה מוחלטת זה לזה, גורמים לקונפליקטים ולכאב נפשי. לעיתים קרובות איננו מכירים שחקים חבויים אלה ואת תפקידיהם. ברצוננו ושלא ברצוננו הדמויות שבתוכנו מחפשות באופן מתמיד במה כדי להציג עליה את הטרגדיות ואת הקומדיות שלהן. על אף שרק לעיתים נדירות אנו נוטלים על עצמנו אחריות להצגות של תיאטרון נסתר זה שבתוכנו, הרי הבמאי יושב בנפשנו שלנו".                                                                                                               

קונפליקטים מעין אלו מביאים אנשים רבים לקושי רגשי ומצוקה. לעיתים, לצורך התמודדות עם המצוקה ניתן לפנות לקבלת סיוע והכוונה. בטיפול ביבליותרפי פרטני המשלב תהליכים של קריאה וכתיבה, נוצרת הזדמנות להתוודע אל החלקים השונים של ה"אני", של הזהות שלנו, לייצר מעין דיאלוג עם החלקים האלו, לצאת למסע שבו תיחשף הדרמה של החיים שלנו על מגוון חלקיה. קריאה ביצירות ספרותיות מאפשרת לנו התוודעות לחוויות והתנסויות שונות, מגוון של רגשות ותחושות וקבלת לגיטימיות לחלקי האני שלנו ולגיבורים ספרותיים המתמודדים עם אותם קונפליקטים. דרך הקריאה והכתיבה ניתן להבין ולראות האם אנחנו הסופרים של חיינו, האם יש לנו בחירה באופן שבו אנחנו כותבים את הסיפור, באילו חלקים של האני אנו שולטים ובאילו לא, אילו חלקים שלו ואילו תפקידים נרצה לחזק בחיינו ואילו לצמצם. הטיפול הביבליותרפי מאפשר לנו להציב את מגוון "האני" שלנו ולבחון אותם, לקחת על הסיפור שלנו בעלות ואחריות, לחזק את תחושת השליטה לצד האפשרות להטיל ספק ולשאול שאלות לגבי הזהות שלנו בתוך מרחב בטוח ובעזרתו של מטפל שמאפשר להאיר חלקים של ה"אני" שקשה לנו עימם, שאנחנו לא מבינים אותם עד הסוף, שאנחנו רוצים לשנות אותם.

 

ונסיים בהרהור של אליס בארץ הפלאות: "אלוהים! כמה הכול מוזר היום!... מעניין אם החליפו אותי בלילה? רגע, אנסה להיזכר: האם זאת אני שהתעוררתי הבוקר? נדמה לי שאני זוכרת שהרגשתי קצת אחרת. אבל אם זו לא אני, נשאלת השאלה מי אני, בשם אלוהים? אה, זאת החידה הגדולה!"

 

שיהיו לכולנו ימים שקטים ובטוחים.

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

Featured Posts

I'm busy working on my blog posts. Watch this space!

Please reload

Recent Posts

September 20, 2018