שיר אחד, שאינו שיר זכרון סטנדרטי ואני בספק אם יושמע היום ברדיו, תופס אותי כשאני חושבת על היום הזה. "תרגיל בהתעוררות" של שלומי שבן, שהוא שר יחד עם חווה אלברשטיין, הוא שיר שנוגע במלחמה לא כזכרון אלא כהווה מתרחש ומתמשך. ככזה, הוא אינו שיר הנצחה, כמו רבים משירי הזכרון המוכרים לנו, אלא נוגע במושג הזכרון במובנו הפוסט- טראומטי: זכרון קטוע, מסויט, מורכב מחלקיקי תמונות כמו בזכרונותיהם הקפואים של הסובלים מהלם קרב.
אבל לא רק מראות- גם רעשים, ריחות ותחושות מתערבבים בתודעתו המבולבלת של הדובר בשיר, ולעתים גם זה בזה: "ריח מר עולה מן הרעשים". התחושה היא של חלום רע שאי אפשר להתעורר ממנו ולכן זהו רק "תרגיל בהתעוררות" ולא יותר מזה.
החוויה של הבלבול, מעין חוסר- התמצאות במרחב ובזמן, משתלבת בחווית בדידות ובפחד מפני הבדידות, ומשם מתחיל השיר:
"לאן הלכת אהובתי?
אני ממש לידך
איפה האמא, האמא שלי? אתה מזמן לבדך
מה עם השמש הטוב והרך? שקע כמו שזרח"
כל נסיונותיו של הדובר לחפש מישהו להיאחז בו, ותהיה זו אהובה, אם או שמש- בסדר שמתקדם מהפתרון הקיומי למצוקת הבדידות (אהוב/ה) אל מקור האהבה הראשוני (אמא) ואל מקור הקיום (השמש)- מותירים אותו לבדו.
הדיאלוג החסר, החלקי, המגשש באפלה, עומד בלבו של השיר הזה ומאפשר לקרוא אותו כדיאלוג פנימי. זוהי אחת הדרכים לפרש חלום בטיפול, כאילו הדמויות השונות בחלום הן צדדים שונים של אותו אדם, וזוהי גם אחת הדרכים שבהן אנו בביבליותרפיה מתייחסים לסיפור או לשיר שמביא המטופל, כאילו כל דמות ביצירה היא חלק מנפשו. הקולות השונים מהווים דרכי התייחסות שונות, תפיסות שונות, או מאפיינים שונים, שביחד מהווים את ה"מקהלה" שהיא הנפש שלנו.
השאלות הממוענות אל הדמות הנשית מחדדות את בדידותו וחוסר- אונותו של היחיד, מעין דמות של חייל במלחמה גדולה למידותיו. השאלות הראשונות שלו, הן שאלות שכל אחד שואל מפעם לפעם בחייו, בשעות של בדידות וחרדה. והתשובות לא מפיגות את הבדידות הזו, גם כשהאהובה "ממש לידו" היא לא ממשית והוא זקוק עדיין לאמו, ולשמש הטוב והרך (במיתולוגיות שונות השמש מייצגת את דמות האב).
בהמשך השיר עולות תמונות מלחמה – האופק מפויח, קול הפרשים, הצבע האדום שמייצג את דם הפצועים והחללים. השיר מצטט את הביטויים השגורים, "הממסדיים" של המלחמה, אך מפרק את הצירופים הכבולים הללו או מעמיד אותם באור אירוני, למשל לבקשתו הנואשת של הדובר בסוף הבית הראשון-
אם כך ספרי לי, ספרי לי אם כך
עונה הקול הנשי במה שנדמה כמו ציטוט של ראשי ממשלות וגנרלים:
הכל סופר ונשמר תויק ודווח.
כך גם הקול הרשמי/ ממסדי מצטרף למקהלת הקולות, אך הוא נותר חלול וחסר משמעות. האם יש ערך לדו"חות ולועדות החקירה במצב של מלחמה? האם יש להן ערך עבור האדם היחיד והמפוחד?
גם הקול הנשי, לכאורה הקול שאמור לתת נחמה ומענה, נותר מרוחק וחלול: לעתים הקול הזה מכחיש את החוויה של הדובר, "אינך שומע דבר", או מתייחס לבקשותיו ושאלותיו הנואשות בקול למוד- נסיון, ציני אפילו, כמו ההתייחסות אל השירים ש"נותרו למי שזוכרים". לפעמים הוא פשוט לא עונה, ושאלותיו/ תחינותיו של הדובר ("אמרי האם? אמרי האם?") נותרות להדהד בחלל.
הקול של האם/ אהובה, הוא קול פיכח עד כאב, אולי סוג של מנגנון הגנה, אם להשתמש במושג הפרוידיאני, מעין שריון שאנחנו מפתחים כדי להתמודד עם החרדה- ובמקרה הזה מדובר בשריון שמגן על הנפש שלנו מפני המציאות של מלחמה ואיום מתמשכים. המשפט היחיד שמסגיר את עולמה הרגשי מופיע בסוף הבית השלישי, הארוך ביותר בשיר, אם כתגובה להכרזתו של הדובר "אולי בעצם דבר לא קרה", ואם ללא קשר אליו, שהרי כל הדיאלוג הוא קטוע ואסוציאטיבי: "אתה שובר את לבי, אני ממש לידך". ופתאום גם ממנה עולה מצוקת הבדידות והתלישות.
הן אם נתייחס אל השיר כדיאלוג בין שני אנשים (גבר ואשה/ בן ואמו) והן אם נקשיב לו כדיאלוג בין שני קולות פנימיים, נראה שהתקשורת ביניהם אינה מעניקה נחמה ולא מרגוע לנפש הפצועה. השאלות אינן זוכות למענה המיוחל והבדידות לא פגה. רבים מאיתנו, ודאי בני משפחות שכולות, מכירים היטב את התחושות העולות מהשיר וחיים איתן באופן יומיומי. אנחנו כמטפלים, מעבר להיכרות האישית עם התחושות האלה, פוגשים אותן בעוצמה רבה בקבוצות למשפחות שכולות במשרד הבטחון ובחדרי הטיפול. אנחנו מנסים להקשיב לקולות השונים שבכל אדם, אלה הגלויים יותר לצד אלה הנסתרים, וליצור דיאלוג שיש בו אמון, הקשבה וחמלה, גם כשאין לנו תשובות טובות.