השעה 6:35 בבוקר.
איתן בן החמש מנער אותי ממיטתי ושואל, "אבא, מתי מתחיל הכדורסל?"
אנחנו רצים לסלון, זו עונת הNBA.
במסדרון אני כבר מבין ומשתף אותו שכנראה ופספסנו את המשחק כי לא התעוררנו, אולי נתפוס את הדקות האחרונות.
הטלויזיה נדלקת, כהרגלה בשעה זו בתקופת הפלייאוף.
היום המשחק השני בין הלוחמים לפורצי הדרכים.
פספסנו.
המשחק נגמר.
אתמול קראתי את הרשימה המרתקת של יואב כהן מנור על חשיבותם של הספוילרים, בהתייחסותו לעולם המקביל המתרחש אצל העוקבים אחר משחקי הכס.
יואב כותב מדוע יש לנו דחף לשתף בספוילרים ומה תפקידם במהות האנושית של סיפור סיפורים.
כמו כן הוא מתייחס ליכולת של ספוילרים מצד אחד להפחית את המתח שבאי ידיעה ומצד שני להשאיר אותנו ברמת עניין מספקת שלא לעזוב את הסיפור (כלומר להמשיך לראות את הסרט/הפרק, להמשיך לקרוא את הספר, להמשיך להאזין לסיפור שהאחר משתף אותנו בו).
הוא כותב כיצד הבן שלו מווסת את חווית הקריאה שלו על ידי שימוש בספוילרים וקריאת סוף הספר כדי להפחית את המתח באי הידיעה.
הוא גרם לי לחשוב על הרצון לא לדעת, על הצורך שלא יגלו לי את הסוף או מה קורה בהמשך.
ככלל, אני חושב שכמבוגרים אנחנו זקוקים לרמת מתח גדולה יותר מילדים על מנת להמשיך ולהתעניין בדבר מה. אשתי שונאת לפספס פרק בסדרה. היא מתקשה "לדלג" עליו ולראות את הפרק הבא, להרגשתה היא מפספסת מידע מאוד חשוב ורלוונטי שאותו תצטרך להמשך הצפייה.
אז לכאורה, אי הידיעה אמור להגביר את המתח והעניין של אשתי בסדרה. אך כאן מתערבב מונח אחר שעליו מרצה ברחבי הארץ הפסיכולוג רועי סמנה.
זו חרדה שקיבלה שם רק ב2013, והיא מתמקדת בחרדה שלנו מלהחמיץ. בעולם בו קצב האירועים אינטנסיבי, בו המידע זמין לכל, בו הרשתות החברתיות מגיבות במיידיות לאירועים, ישנו חשש כבד להחמיץ, להישאר מחוץ ללופ, לרדת מהעגלה, אם נשתמש במילותיו של מאיר אריאל.
החרדה הזו מניעה אותנו לבדוק באופן תדיר (עד כדי התמכרות) את הפיד של האינסטוש והפייסוש, היא מניעה אותנו להגיב לכל ציוץ של הטלפון הנייד. אנחנו רוצים להישאר בעניינים.
לטעמי זו היא התגלגלות של תופעה שאני זוכר עוד מסבתי, שהיתה מסתובבת עם טרנזיסטור קטן בתיקה ובכל שעה עגולה היתה מדליקה אותו, שומעת חדשות ומכבה. כאילו מבקשת להיות בטוחה שהגרמנים לא בעקבותיה, שאויבנו לא על הגדרות, שאפשר להמשיך באורח החיים הרגיל, שלא פספסה, שלא יפתיעו אותה שוב.
ואם נחזור אלי ואל בני היושבים מול המסך ורואים שמשודר כבר משחק אחר, מבינים כי המתח שבניצחון ובהפסד, שכמוהו יש רק בספורט, פוספס.
בספורט, לא ניתן להתגבר על ידיעת התוצאה הסופית, המשחק חייב להיות יוצא דופן באופן חריג כדי שנצפה בו ביודענו כיצד הוא הסתיים. המתח בספורט חייב להישאר עד השנייה האחרונה.
ובספורט, כמו שרק ספורט יכול, נהיה עדים לתמונה שכזו, בה אנו רואים כיצד המתח בכניסתו של הכדור לסל בשנייה האחרונה במשחק שמכריע את גורלה של עונה שלמה ניכר על פני כל אחד מהמופיעים בתמונה בין אם בקהל או על המגרש.
אני ובני קבענו לשים שעון מעורר הלילה, שלא נפספס שוב.
