באחד מהערבים האחרונים בחרו הילדים הפרטיים שלי לקרוא את "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים". אני בדרך כלל מטה אוזן לבחירת הספרים שלהם, מנסה לשמוע את המשאלה שטמונה בה.
הפעם שמעתי את הכמיהה ליציאה מהבית, את הגעגוע למקומות הנפלאים שנמצאים שם בעולם, אלה שהם כבר זכו לטעום מהם ואלו שעוד לא (ואולי אלה בכלל הכמיהה והגעגוע שלי...).
"אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים" הוא קלאסיקה על-זמנית מבית היוצר של דוקטור סוס.
הוא מתאים לילדות.ים ולמבוגרות.ים כאחד ואולי לכל רגע בחיים בו אנחנו מתחילים משהו.
נראה לי שהרלוונטיות הנצחית שלו נובעת מהעובדה שהוא יורד עד ללשד הרעיון של היציאה למסע כמטאפורה לחיים עצמם: היציאה לדרך כתהליך בלתי נמנע של השתנות מתמדת, מתוכננת ורצויה - או שלא.
אבל רגע. יוצאים? למקומות? נפלאים? זה לא מנוגד להנחיות?
נראה שימי הקורונה מערערים על ההגדרות המוכרות ומאיצים בנו להרהר אודותיהן מחדש: לאן יוצאים כשאי אפשר לצאת מהבית? למה מתכוונים כשאומרים "מקומות"? ומה הופך דבר כזה או אחר ל"נפלא"? הרי המרחב האישי והפיזי שלנו הצטמצם כל-כך בשבועות האחרונים. אנחנו נעים בין חדר אחד לשני, בין הסלון למרפסת, מגדירים מחדש פינות של הבית ובעיקר מנסים למצוא את הקו הדק העובר בין העצמי לבין האחר.
אז איך אפשר לצאת למקומות נפלאים כשאי אפשר לצאת מהבית? - זו הייתה שאלה שהפניתי אל שלושת הזאטוטים כשרק קראנו את העמוד הראשון של הספר. הנחתי להם להרהר קצת. הם אמרו כלמני דברים: דרך המחשב והטלויזיה אפשר. בחלומות
אפשר. בציורים ובמשחק. בריקוד ובתנועה ועם צלילים. וכמובן - בדמיון. ולבסוף הגענו גם לזה: דרך סיפורים.
ופתאום גילינו את כל הדרכים שבהן אפשר לצאת, כשאי אפשר לצאת. ופתאום הרחבנו עוד קצת את המושג
"מקומות". וגם המילה "נפלאים" קיבלה עוד צבעים. לא פסחנו גם על "מקום לחכות". הוא אחד השלבים החשובים שבסיפור בעיניי. אפשר היה לדבר על למה אנחנו מחכים. אפשר היה לדבר על החיסרון ועל הגעגוע. אפשר היה לדבר על הקושי שבכאן ובעכשיו. ועל האפשרות "לזוז" מה"מקום" התקוע, גם כשהמצב בחוץ עדיין לא משתנה. כלומר, לזוז מבפנים.
למי שאין את הספר בבית, אפשר למצוא גרסאות מצולמות שלו ביוטיוב, הנה אחת לדוגמא:
כל זה גם הזכיר לי את הקטע הבא, מתוך "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז, שנראה רלוונטי להיום יותר מאי-פעם: