אני הזקנה והשירים

המאמר מתאר עבודה קבוצתית שנעשית עם קבוצת מייסדים בישוב קהילתי.

הקבוצה החלה את דרכה בשנת 2017 כמענה לרצון ליצור מקום, בו יוכלו משתתפיה לחלוק את רגשותיהם עם אנשים בני אותו הגיל {80-90} , שחוו חוויות עבר משותפות {חלקם ניצולי שואה}. וחוויות של 'כאן ועכשיו'.

אנו נפגשים אחת לשבועיים, במועדון בישוב, הזמן והמקום קבועים.

הקבוצה מונה כיום אחד עשר משתתפים.


הקבוצה פועלת במשולש שבו שלוש צלעות.

צלע אחת של המשולש מהווה את הצלע של הדיאלוג הרגשי פנימי,

צלע שנייה מהווה את הצלע של הדיאלוג הקבוצתי,

וצלע שלישית היא הטקסט שמשקף, מכיל ואמפטי לתהליכים הקבוצתיים ולדיאלוגים הפנימיים שעולים מהאנשים.

הטקסט מוליך ומוביל להרחבה, להעמקה, לשינוי נקודת המבט ולהעלאת תימות לא מודעות.

במוקד המפגשים טקסטים בז'אנרים שונים, שירה, (חלקה מולחן) וסיפור קצר.


אתייחס לתהליכים הקבוצתיים על פני שני צירים:


מהחוץ פנימה: תקופת ראשית הקבוצה התאפיינה בעמדה של נקיטת זהירות, שמירה, והימנעות משיתוף ברגשות. כך ניתן לפרש את הבקשה שחזרה להכיר את הביוגרפיה של היוצר ודרכה אולי "להבין" את הטקסט. עמדה נוספת שאפיינה את הראשית נעה בין רצון שיהיו טקסטים יפים, אופטימיים לבין הכרה וצורך לדבר גם על עצב, קושי.

"כי ככה זה החיים", כמאמר משתתפת.


מהפנים החוצה: ככל שעבר הזמן, התרחבה ההיכרות ומידת האמון של האנשים בקבוצה, והם חשו בטוחים להביע מה שעל ליבם. ניתן אולי לומר שהתרחבה גם מידת האמון בטקסט הנוכח שיהווה גשר לקשר בטוח בין האנשים. (יותר ויותר נשמעו ביטויים כמו "שנים אני מכירה את צ. אף פעם לא שמעתי על אמא שלך, או על הדבר הזה"..)

ברצוני להביא כמה דוגמאות להמחשת נוכחותם של הטקסטים כמצע מאפשר אל מול תימות שונות שעלו במהלך המפגשים:


# מוות

בערב שלפני פגישת הקבוצה התברר לי שחברת הישוב נפטרה. היא לא השתתפה בקבוצה, אך נכדתה הינה משתתפת קבועה. (צעירת הקבוצה)

לפגישה הובא שיר געגוע של שורי חזן לסבתו ההונגריה, ארץ מוצאם של מרבית אנשי הקבוצה.

טרם קריאת השיר עלה קול "שלא נדבר על זה.... זה עושה לי לא טוב". הובטח שלא נעסוק כל הפגישה במות האישה אבל כן נתייחס לכך.


כבר בקריאת השורות הראשונות של השיר, תוקנה הגיית המילים ההונגריות שלי, החל שיח על המאכלים הונגריים המוזכרים ועלו נוספים. דובר על מנהגי סבתות סבים ונכדים, התפשטו חיוכים, צחוק וכל אויר הקבוצה השתנה.

למעשה, בעזרת השיר, נוכחות האובדן יכלה לקבל גוונים וצבעים נוספים.


# מלחמה

במקרה זה היווה הטקסט מקום מפגש עם רגשות בקונטקסט קבוצתי, מאפשר הדהוד הרגשות של אנשי הקבוצה נוכח מציאות מאיימת כמו מלחמה, מחייה זיכרונות ומאפשר ונטילציה חיונית בעת כזו.

לאחר המלחמה האחרונה בעזה הובא שיר זה (שם המחבר לא צוין במתכוון):



שורות השיר עוררו שיח על רגשות הפחד, האימה בעת האזעקות, על תוקפנות הערבים, על האירועים האלימים בערים המעורבות, על הדיבור המרובה בתקשורת, על התחושה שהערבים יכולים לבוא ולהיכנס לישובים היהודיים בעוד שאם יהודי ייכנס לישוב ערבי, חייו בסכנה.

במקביל, צפו זיכרונות מזמן השואה. דיברו על הלאומנות ההונגרית והסיוע שהעניקו לנאצים. בנים לשכנים קרובים הפכו לגורם מאיים, מעורר חשד כשהצטרפו לתנועת הנער ההונגרי "צלב החץ", והפכו לסיכון ליהודים.

עלתה תרעומת כלפי מנהיגים רוחניים- קאדים, רבנים וכמרים שבוחרים בשתיקה, עלה כאב על בני משפחה קרובים שבחרו לחיות בברלין ועוד.

בעקבות המילים "לחפש, לחפש בן אדם", דיברו על השכנות הכל כך קשה שלנו לצד הערבים. עם זאת עלו קולות שאמרו "הם כמונו, לא יזוזו מכאן ויש ללמוד לחיות יחד"; דובר על ההכרח לחנך למטרה זו בכל בית, ואישה בקבוצה הביעה את רצונה לנסוע לכפר שהיא מכירה, "לשם אני רוצה לנסוע! לומר להם אנחנו בני אדם וגם אתם. "אף אחד לא ילך מפה לא אנחנו ולא אתם".


כשהתברר שהמשוררת היא חנה סנש אמר משתתף: "אם היית אומרת לנו קודם היינו מדברים רק עליה"..

לעיתים, ישנו צורך להעלים את שם המחבר.ת על מנת שלא לכוון את הדיון להקשר של הכותב.ת, בזכות כך ישנה אפשרות להתבונן על השיר מנקודות מבט נוספות.


# אובדנים הקשורים לזיקנה מחד ומאידך עוררות החושים ותשומת הלב:

ככל שחולף הזמן, לצד אריכות החיים, חווים האנשים את התרופפות של יכולות הגוף בכל מובן. את הצטמצמות התפקידים אותם נשאו, גם אלו בחיי המשפחה (ארוח המש' לדוגמה) וגם את הקשיים המנטליים כמו למשל קשיי הזיכרון.

הובא השיר :


בתגובה לשיר, דיברו האנשים על תחושות כעס והאשמה עצמית בעקבות שיכחה, על מנהג לקשור קשר במטפחת כדי לזכור משהו משמעותי וברגע הצורך, לא זוכרים מדוע הקשר..

דובר על תחושת עלבון, על היות הזקן "שקוף" פעמים רבות, על העזרים להם נזקקים ככל שמזקינים: משקפיים, מקל, הליכון עובד צמוד..

דובר על הצורך לזכור דברים "גדולים" כמו החיילים שנפלו, השואה, מישהו אמר" : גם שיבטה בטח זוכרת את הירושימה" וחבר סיפר שמסר עדות מצולמת ומוקלטת על זמן השואה, שיישארו הדברים לדורות הבאים. לצד אלו דובר גם על היתרון בלשכוח. "אי אפשר לזכור הכל טוב לשכוח". ואם מתעסקים בעלבון למשל ,לא כדאי להתעסק בזה, "זה מוריד אותי למטה".


הצידקות ( משתייכות למש' הפשפשים) עוררו זיכרונות מימי ראשית הישוב, המזרונים שהיו מלאי פשפשים.. ובדומה לשיבטה, שמחכה לשירת הצידקות, דובר על ציפייה למשהו מיטיב - לטבע שכל פעם מתחדש, לצמח שפורח פעם בשנה קקטוס ועוד.


השיר, מרענן ומחייה רגשות כבויים. הזיהוי, המגע והמודעות לרגשות בעקבותיו, מחזקות את היכולות המנטליות, וכפועל יוצא מתחזקת תחושת המסוגלות והערך העצמי של האנשים בקבוצה, כמו גם תחושת האוניברסליות. באלו יש משום נחמה מסוימת.


לסיכום, נראה שהמשורר צ'סלוב מילוש היטיב להביע את התהליך שעברה ועוברת קבוצת האנשים במפגש עם שירה:


אנו, במילה, מרגישים זכות גדולה ללוות קהילות ממקומות, מגזרים וגילאים שונים ברחבי הארץ. זו זכות להיות חלק, ללוות, לקרב, לאפשר עיבוד אישי וקבוצתי המשנה גם את פני הישוב כולו.

תודה רבה לציפורה על עבודתה המסורה עם קבוצה זו, ארבע שנים הם כבר יחד, בתקווה לשנים רבות ונוספות.


מוזמנים ליצור עימנו קשר, יחד נבדוק כיצד ניתן להשתלב בסיפור הקהילתי שלכם!

050-5836752

Featured Posts
Recent Posts