איך מעבירים את הקסם ואת המורכבות של מה שאמנם עוסק במילים, אבל שכל כך קשה לתאר אותו עצמו במלים?...
לפני מספר ימים הרציתי על ביבליותרפיה ב"מרכז מיטשל", מרכז לאוכלוסייה המבוגרת בתל אביב.
זהו מרכז מקסים, שוקק חיים. בעשר בבוקר כל שולחנות הברידג' כבר מלאים, חלק מהחברים משוחחים ביניהם, אחרים מפשפשים אחר ספרים בספרייה, ולאט לאט גם חדר ההרצאות מתמלא. חניתה המנהלת הנמרצת אוספת אנשים בדרך, דואגת לסדר כל מה שצריך, ולא שוכחת לשאול כל אחד לשלומו. ההרצאה מתחילה בדיוק בזמן. אני פותחת בהסבר על מהי ביבליותרפיה. מדברת על ייחודו של הטקסט הספרותי, על תהליכי כתיבה וקריאה, על סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו ולאחרים. אני מסבירה כיצד הביבליותרפיה יכולה ליצור שינוי ותנועה כשהסיפור שלנו "תקוע".
הקהל מאזין ברוב קשב, מישהי אפילו מסכמת את דבריי, אבל קשה לי לדעת אם אני מצליחה להיות מובנת. אשה אחת בשורה הראשונה מנידה את ראשה ללא הרף לשלילה. אשה אחרת, בצד השני של השורה, מהנהנת כל הזמן בהסכמה. אני מעבירה את מבטי ביניהן. אולי לא מבינים אותי בכלל? אולי השקט הזה הוא רק מתוך נימוס?...
בפעם הראשונה שאני פונה אל הקהל לשאלות, השקט נשמר. רק בפעם השנייה, בסוף ההרצאה, אחת הנשים שואלת שאלה, ובעקבותיה מגיעות עוד ועוד שאלות. אז מה בעצם ההבדל מסדנת ספרות? זה פסיכולוגיה? את פסיכולוגית? למה להתחיל לגעת עכשיו בעבר, ומה בכלל צריך לתקן?
דרך השאלות אני לומדת, שוב, עד כמה המקצוע שלנו הוא עוף מוזר. זה לא בדיוק ספרות וזה לא בדיוק פסיכולוגיה, אבל הוא משיק לשני התחומים. וכשאנחנו מדברים על סדנאות ביבליותרפיה, שהן לא טיפוליות אלא סדנאות להתפתחות אישית, זה בכלל מבלבל... רק בסוף ההרצאה, כשאני מעבירה לקהל התנסות קצרה בקריאה ביבליותרפית של שיר, משהו נפתח ומתבהר. החלל השקט מתמלא מלמולים, תגובות, דיונים בין שכנים לשורה, ומישהי כבר נזכרת בעלייה שלה לארץ ומשתפת אותי במשמעות של השיר הזה עבורה. וברגע הזה אני מרגישה סוף סוף שההרצאה עשתה את שלה, ושלא צריך להבין עד הסוף, רק לאפשר לעצמנו להתנסות ולחוות. ההתרגשות הקלה שחולפת בחדר כמו גל, טופחת קלות על שיערם השב של המשתתפים, מזכירה לי שכל אדם, לא משנה באיזה גיל, יכול להתקרב עוד אל עצמו. ושכל אדם מחפש הד לקירבה ולגילוי הזה אצל אחרים.
אני חושבת שאנחנו בדרך הנכונה.
