שאל הנהר את הרוח: מה יקרה כשאפגוש בך?
אמרה הרוח: אני אאדה אותך ותהיה לענן.
נבהל הנהר ונסוג.
שאל הנהר את המדבר: מה יקרה כשאפגוש בך?
אמר המדבר: אני ארטיב אותך ותהיה לבִּיצה.
נבהל הנהר ונסוג.
ואם זה נשמע כמו סיפור חסר פואנטה, זה בדיוק העניין.
את הסיפור הזה שמעתי ממורה היוגה הנפלא שמעון בן אבי, בסדנה שער
ך ב"יוגה ערבה" בסוף השבוע הקודם. למען האמת, אני לא בטוחה שכך היה הסיפור. במהלך סוף השבוע הארוך שמעון לימד אותנו רבות על חוכמת היוגה, באמצעות סיפורים, תרגול ושיחות, והכל התערבב והתאחד והתפרק ונבנה מחדש בצורות שונות, כך שזכרון מילולי (הסיפור) נטמע בחוויה חושית ופיזית (תנוחות היוגה, הקול, המבט, השקט המדברי) וייתכן ששמעתי סיפור אחר מזה שסופר. אבל זה הסיפור שאני מספרת עכשיו, ברגע הנתון הזה, ואני מעבירה אותו הלאה ומשחררת אותו להמשיך להשתנות.
גיליתי שהביבליותרפיה היא במובנים מסוימים מאוד יוגיסטית.
ביוגה מדברים על "תירגול ללא מתרגל". שמעתי את המשפט הזה עשרות פעמים ורק עכשיו אני מתחילה, אולי, להבין מה זה אומר. אני חושבת על "סיפור ללא מספר". הסיפור שאני מספרת על עצמי הוא פועל יוצא של התבוננות פנימה וביטוי של משהו מהעצמי שלי, אבל הוא לא מי שאני. הוא רק אחת מהאפשרויות הרבות שלי בעולם, בדומה למה שהאנליטיקאי סטיבן מיטשל כינה "עצמי מרובה". אולי מי שהייתי או מי שאהיה או חלק ממני שמבקש לבוא לידי ביטוי באותו רגע. אין לו בעלים. וגם אין לו בעלות עליי.
פעולת הסיפור היא פעולה של הווה נצחי. יש בה חופש. יש בה מקום לשינוי.
אני יכולה לספר את אותו הסיפור כל פעם קצת אחרת. אני יכולה להוסיף ולהוריד פרטים, אני יכולה לשנות את נקודת המבט. לשים את הדגש במקום אחר, לשנות את גוון הקול. אני יכולה להתחיל כל פעם מנקודה אחרת. לעמוד על הראש של הסיפור.
גם היוגה וגם הביבליותרפיה מבקשות לוותר על הידיעה.
הנה למשל: אפשר לשמוע את המשפט "תירגול ללא מתרגל" ולא להבין אותו, ואז להבין קצת, ולהרחיב לאט את יריעת ההבנה, ואף פעם לא להבין עד הסוף. כך גם במפגש הביבליותרפי: הדברים נבנים לאט, בהדרגה. אדם מתבונן בעצמו, שואל שאלות, עונה תשובות חלקיות, שואל מישהו אחר, מאזין, משאיר סימני שאלה בסופי משפטים. כדי לעבור תהליך של צמיחה, צריך להשתהות במקומות של חוסר ודאות, של חקירה. להיות נוכחים כאן ועכשיו, להתבונן, להיות מחוץ ל"אני".
ואם לחזור לנהר, הסיפור הזה עוסק במפגשים.
בפחד משינוי המצוי בבסיס של כל מפגש חדש. איש פוגש אשה ונאחז ב"אני" שלו: בתארים שצבר באוניברסיטה, בכסף שצבר בבנק, במקצוע, בספרים שקרא ובמוסיקה ששמע, בדעות מגובשות, במדליות ובהישגים. הוא יודע כל כך הרבה שלא נשאר מקום לגילוי. אשה מתחילה עבודה חדשה ונאחזת ב"אני" שלה: בידע שלה, בהגדרות התפקיד, בדפוסי היחסים המוכרים לה, בסיפור שכבר סיפרה. השינוי מאיים ואנחנו נאחזים חזק במה שכבר מוכר, במקום לתת למשהו חדש לצמוח.
לפעמים צריך להתפזר כדי למצוא את המרכז.
לוותר על מה שיודעים, לוותר על העבר ("תמיד הייתי כזאת"). להניח לעצמנו לאבד את צורתנו בכל מפגש ועם כל סיפור, עד שהיא תתגבש מחדש למשהו שונה.
בסוף השבוע במדבר פגשתי אנשים מדהימים, שאפשרו לי לפגוש את עצמי מחדש, בלי לפחד מהשינוי. ההתכנסות פנימה דרך היוגה והמדיטציה אפשרה לי להיפקח החוצה. להיות קצת ענן וקצת ביצה. אני מקווה שלקחתי משהו מתוך הרוח הזאת חזרה לתוך המולת היום יום שלי. רוח של חופש וגמישות, שמזמינה מפגשים מסוג אחר.
* תודה לאלינה גרישנקו על המפגש וגם על התמונה.