עלילתו של הסיפור המשפחתי היא מורכבת, מסועפת ומלבלבת כעץ הצומח באילן יוחסין.
בראש השנה האחרון טסנו לחופשה קצרה באיי יוון. אני, אישתי, שני ילדיי, אימי, בן זוגה, אחותי, בנה, בעלה, חמתה וחמה.
גם אם ניקח משפט זה בלבד, המתאר רק את הדמויות שישבו סביב השולחן בחדר האוכל בבית המלון, נוכל לבחור אין ספור נקודות מבט על העלילה שהתרחשה שם.
המשפחה היא המקום הראשון בו אנו מתאמנים בקשרים בין אישיים, ביכולת לחיות ולפעול בתוך מערכת, בלהגיד את רצונותינו, בלהתחשב באחר. לכל אחד מאיתנו תפקיד במרקם המשפחתי, דברים שהוא אחראי עליהם (המורל, הבריאות, ההזנה, הכלכלה ועוד).
האם חשבתם פעם על איך תתארו את משפחתכם? את הוריכם? את ילדיכם? את אחיכם? באילו דימויים ומטאפורות תבחרו?
האם ישנם סיפורים/ זיכרונות מן העבר שלדעתכם מתארים טוב יותר מאחרים את ההתנהלות, את הדינמיקה המשפחתית?
האם אתם יכולים לבחור תמונה מהאלבום המשפחתי ולומר כי היא מייצגת, שבה נראית משפחתכם כפי שהיא מצטיירת בעיני רוחכם?
אלו הן נקודות פתיחה מצוינות לעיבוד ובירור הסיפור המשפחתי בתהליך ביבליותראפי. בטיפולים פרטניים וקבוצתיים אנחנו מנסחים ומספרים סיפורים משפחתיים שונים המאפשרים להתבונן ולנוע אחרת על ובתוך המרקם המשפחתי.
הפרוזה מלאה בסיפורי משפחה שונים, המתארים חיי יום יום שגרתיים ואירועים חגיגיים יותר כגון חתונות וסעודות משפחתיות.
כזה הוא גם התיאור מתוך סיפרו של שמי זרחין, "עד שיום אחד", שיצא בהוצאת כתר בשנת 2011:
מי מבין בני משפתכם, מצטיין באמירות מלאות טקט? מי הנבוך? מי הנרדם על הספה ומי זה שממאן להגיע? בכל משפחה יש דמויות מסוג זה.
בטיפול משפחתי, ההתבוננות על המשפחה היא כעל מערכת מכאנית, כזאת שבה כל חלק פועל עצמאית על מנת להפעיל את המכונה כולה. ללא המערכת הכללית (המשפחה) לא היה כל תפקיד לחלקים בה, והמערכת היא תמיד יותר מסכום חלקיה.
הנחת היסוד היא שמשפחה, כמו כל מערכת אחרת בטבע, שואפת לשמור על סביבה קבועה ויציבה (הומיאוסטזיס משפחתי). בשל כך למרות הפנייה לטיפול והרצון המוצהר לשינוי, תמיד תהיה נטייה להתנגדות לשינוי המיוחל. בנקודה זו כדאי להבין שגם כאשר פרט (חבר משפחה) רוצה להתפתח, לצמוח ולהשתנות, לשינוי זה ישנו השפעה על שאר מרכיבי המערכת, בני המשפחה ולאלו, השינוי לא תמיד יתקבל בברכה. כך יוצא שבמשפחות רבות, בהן מעגל החיים הטבעי אמור להתנהל באופן הבא: נישואין, הבאת ילדים, גידולם, עזיבת הילדים את הקן והפיכה למשפחה בגיל הזהב- לא פעם ישנו קושי לשחרר ולאפשר לשלבי ההתפתחות השונים להתקיים. הילד הקטן צריך להישאר "הקטן" כל ימי חייו, להיות ה"ליצן" או ה"נסיך". הבת, צריכה להיות האחראית והשקולה ואין זה מקובל כי תרצה לטוס לטיול אחרי הצבא או להתמהמה במציאת בן זוג או הבאת ילדים כי ברצונה לפתח קריירה. איך יגיבו הילדים והבעל כאשר האם תרצה ללמוד מקצוע חדש או להתמקצע יותר? האם ההורים יתעסקו שוב ושוב בבעיות ילדיהם על מנת לא להתמודד על הקשיים בזוגיותם? והאם הילדים ייצרו בעיות בדרך מסתורית ובלתי פוסקת על מנת לשמר דינמיקה זו?
בחגי תשרי, ישנה הזדמנות מיוחדת להתבונן על התהליכים המשפחתיים בזכוכית מגדלת. רצף האירועים מחייב התמודדות עם נושאים של קרבה ועצמאות. כמה חופש יש לנו כילדים לא להגיע לארוחת חג? כמה חופש יש לנו כהורים לא להזמין וליזום אחת כזאת?
האם באמת חייבים להזמין את כוווולם? גם את הדודים ההם שאין באמת מה לדבר איתם?
איפה תיערך הארוחה? מי יבשל מה? ולמה הבן הסורר שוב מתקשה להודיע בזמן איפה יהיה השנה?
עוד באלול, מתחילות שיחות ההכנה ובהן משאלות סמויות כי אולי השנה נעשה דברים אחרת (הרצון לשינוי), מנגד יבואו אמירות המבטלות רצונות אלו ("אי אפשר" ו"זה לא בסדר", או "באמת לא נזמין אותם?" "אתה רואה אותנו יושבים במלון בערב ראש השנה?" ועוד.)
ביום כיפור, אחרי הארוחה המשפחתית, וימי החג הראשונים, בא חשבון הנפש, מה עשינו, במי פגענו, מה נרצה אחרת.
ואז בירח מלא, מגיע חג ארוך ומיוחד בו אנו מצטווים לשבת בסוכתנו תחת הכוכבים.
שיר הילדים המפורסם בו שלומית בונה סוכה מתאר ילדה (?!) הבונה סוכה, אין זו סתם סוכה, שלומית בונה סוכת שלום. כל השנים התייחסתי לשלום כאל מובן בין לאומי, שלום אליו מייחלת המדינה, אך אולי ניתן להסתכל על זה אחרת.
אולי שלומית, הילדה, בונה סוכה לשלום בית. הרי בסוכות, בכל יום ניתן להזמין אושפיזין אחרים לסוכתנו. ניתן לצאת מן התבניות הקבועות, ניתן ליצור אינטראקציות ומפגשים שונים, חדשים ומחודשים והכל באווירה רגועה, בסוכה מקושטת ציורי ילדים ועיטורים מנצנצים, באוויר הפתוח, ברוח המנשבת קלות, אולי ככה נוח יותר לשינוי להתרחש.
בברכת חג שמח, מוזמנים להגיב, לתהות ולשאול יחד איתנו כאן באתר או בדף הפייסבוק.