פגישה לאין קץ/ אלתרמן.
כִי סָעַרְתְ עָלַי, לָנֶצַח אֲנַגְנֵךְ
שָוְא חומָה אֶצור לָךְ, שָוְא אַצִיב דְלָתַיִם!
תְשוקָתִי אֵלַיִךְ וְאֵלַי גַנֵךְ
וְאֵלַי גופִי סְחַרְחַר, אובֵד יָדַיִם!
לַסְפָרִים רַק אַתְ הַחֵטְא וְהַשופֶטֶת.
פִתְאמִית לָעַד! עֵינַי בָךְ הֲלומות,
עֵת בִרְחוב לוחֵם, שותֵת שְקִיעות שֶל פֶטֶל,
תְאַלְמִי אותִי לַאֻלומות.
אַל תִתְחַנְנִי אֶל הַנְסוגִים מִגֶשֶת.
לְבַדִי אֶהְיֶה בְאַרְצותַיִךְ הֵלֶךְ.
תְפִילָתִי דָבָר אֵינֶנָה מְבַקֶשֶת,
תְפִילָתִי אַחַת וְהִיא אומֶרֶת – הֵא לָךְ!
עַד קַצְוֵי הָעֶצֶב, עַד עֵינות הַלַיִל,
בִין רחובות בַרְזֶל רֵיקִים וַאֲרֻכִים,
אֱלהַי צִוַנִי שֵאת לְעולָלַיִך,
מֵעָנְיִי הָרַב, שְקֵדִים וְצִימוקִים.
טוב שֶאֶת לִבֵנו עוד יָדֵךְ לוכֶדֶת,
אַל תְרַחֲמִיהו בְעָיְפו לָרוץ,
אַל תַנִיחִי לו שֶיַאֲפִיל כְחֶדֶר,
בְלִי הַכוכָבִים שֶנִשְאֲרו בַחוץ.
שָם לוהֵט יָרֵח כִנְשִיקַת טַבַחַת,
שָם רָקִיע לַח אֶת שִיעולו מַרְעִים,
שָם שִקְמָה תַפִיל עָנָף לִי כְמִטְפַחַת
וַאֲנִי
אֶקד לָה
וְאָרִים.
וַאֲנִי יודֵע כִי לְקול הַתוף
בְעָרֵי מִסְחָר חֵרְשות וְכואֲבות,
יום אֶחָד אֶפול עוד פְצועַ ראש לִקְטף
אֶת חִיוכֵנו זֶה מִבֵין הַמֶרְכָבות.
המסע אל השירים של חיינו נמשך, ומתחיל את דרכו מחוץ לגבולותיי שלי. אני שמח לארח כאן את בן הופמן, בפוסט ראשון המתחקה אחר שיר מחייו של מישהו אחר.
בן בחר בשירו של אלתרמן "פגישה לאין קץ", ובעקבותיו ענה על ארבע שאלות מנחות. כשביקשתי ממנו לבחור ביצוע אחד מיני רבים, הוא התקשה ובחר כמעט את כולם. בקריאתי את מילותיו אלי הבחנתי בכך ואעמוד על נקודה זו בהמשך.
"זה שיר שמלווה אותי מימי התיכון ופוגש אותי בתקופות שונות בחיים. זה שיר אהבה שבמקורו נכתב למדינה אבל ניתן לקחת אותו בקלות לאהבה של גבר לאישה." כותב לי בן ומספר דרך ביצועי הזמרים השונים על האהבות השונות שמתעוררות בו." יוסי בנאי מפגיש אותי עם תקופת נעוריי ואהבתי לירושלים. הביצוע של ברי מחזיר אותי לתקופת הטיול בדרום אמריקה ותחושת החופש שהאהבה מקנה. חווה אלברשטיין פוגשת אותי מידי שנה סביב יום הזיכרון. נעמי שמר מחזירה אותי לדור המייסדים ולאהבתי לסבי וסבתי שכבר אינם ולאלה שישנם.הביצועים של חמי רודנר ורונית רונלד לוקחים אותי לתקופות כאלה ואחרות בשנות העשרים לחיי ולתקופות מורכבות יותר בחיים. השלושרים מחברים אותי לאהבתי לרעייתי בביצוע התמים והעדין שלהם ואריק.....מרחף מעל כולם ובעיקר מחבר אותי לחיי הבוגרים ולאהוביי הסובבים אותי."
אם כך, בן מספר על אהבותיו למקום הנשזרות גם באהבותיו לסובבים אותו ולאהובתו העכשווית לצד זיכרונות אהבה רומנטית קודמים. בעזרת בחירתו של בן בשיר המבוצע על ידי אומנים רבים, ניתן להרחיב מעט את השיח על המושג "טקסט מלווה". נראה כי בן גדל בחיקו של שיר זה. הוא פוגש אותו בנקודות שונות בחייו, מבוצע על ידי אומנים שונים, כמו שהוא עצמו גדל ומתפתח אך בבסיסו נשאר עצמו. מילותיו של השיר, והלחן שלו נמצאים ב DNA של בן וכול פעם הם באים לידי ביטוי בצורה אחרת, באהבה אחרת אל מציאותו המשתנה. חיבור שכזה לטקסט הינו מהחיבורים העמוקים ביותר שיכולים להיות בין אדם לטקסט בחייו. זוהי מערכת יחסים מורכבת ומגוונת המלווה את בן לאורך חייו וככל הנראה מזכירה לו את עצמו בסיטואציות שונות. יכולתו להתחבר לביצועים השונים ולא לדבוק בזמר/ת מסויימ/ת מראים, לדעתי גם את הגמישות באישיותו, ואת צמיחתו האישית. לעיתים אנו חווים חיבור עמוק שכזה לספר או שיר ילדים שהקריאו לנו בילדות ונשאר על מדף הספרים שלנו כל החיים ולפתע אנחנו מוצאים עצמנו מקריאים אותו גם לילדינו, לפעמים זה רומן שקראנו כילדים או דמות ספרותית שאנחנו אוהבים מימים עברו.
בשיח ביבליותרפי נרחב יותר היינו מבררים ומרחיבים את הדיבור על האומנים השונים המבצעים את "שירו של בן" ואולי מגלים נקודות נוספות הקשורות לאהבות השונות אותם הם מייצגים וחיבורים נוספים לטקסטים כאלו ואחרים הקשורים לאישיותו של בן או לתקופות אותן הוא מתאר.
כעת ברצוני להתייחס לנקודה אחרת. בן ממשיך וכותב לי כי "העולם המטאפורי של השיר מעניק תחושה של אהבה חזקה לאהובה מיוחדת במינה וכמיהה עזה לאותה אהובה. במקביל מילות השיר והאווירה שהן יוצרות משרות סוג של נינוחות ורוגע - כזו שרק תחושת אהבה מעניקה."
כשקראתי את השיר ואת האהבה המופיעה בו, התעוררה אצלי אותה כמיהה, אותה הליכה בעיניים עצומות, ללא יכולת "להשתחרר" מהעול שלה. חשבתי על כך שישנו צורך קיומי באהבה הזו, ממש כשם שיש צורך באוויר לנשימה. ובן מציין כי דווקא בחיבור שכזה, הוא מרגיש הכי נינוח ורגוע.תהיתי מאיפה הוא מקבל את תחושת הביטחון מן השיר? מה מעניק לו אותו צורך להתמסר?מה חלקו של הצד השני באהבה?
בן בוחר במשפט אחד מתוך השיר, "שם שיקמה תפיל ענף לי כמטפחת, ואני אקוד לה וארים", הוא מתאר זאת כמעשה אצילי ואופטימי, בנימה חיובית של אקט טיקסי וביטוי של אהבה וכבוד של גבר לאישתו. אני חושב על יכולתו של הגבר כאן להכיל ולאהוב את אהובתו, להתמודד עם ענפים אותם היא מפילה עליו, להימנע מפגיעה מהם, להפוך אותם למטפחת מנחמת ולהגיש לה חזרה כמתנה. זוהי יכולת מופלאה הדורשת כוחות רבים מן העושה אותה, מבן. בהקשר של אהבותיו הרבות המוצאות ביטוי דרך שיר זה אני תוהה על המקומות המרכזיים בעירו, בטיולו בחו"ל, מול מכריו ומול אהבתו. כיצד מצליח בן להעניק כל כך הרבה תמיכה לסובבים אותו? מה מעניק לו את הכוחות לכך?
אסיים את הבלוג הזה בשאלה נוספת אל בן ואולי אל כולכם- האם אתה יכול לראות עצמך גם בתפקיד השני בשיר? בתפקידה של האהובה והאם אתה יכול לחשוב על מישהו שאוהב אותך באותה הדרך, באותה אמונה עיוורת?
תודה בן, על בחירת שיר מופלאה ועל מילים כנות.
המעוניינים לנהל איתי שיח על שיר שמלווה את חייהם מוזמנים לפנות אליי בפייסבוק או דרך האתר.