ילדה בת שבע אומרת לי היום כי היא מאמינה באלוהים.
"מדוע?", אני שואל.
"כי ביקשתי ממנו חמישה דברים וכולם התגשמו", היא עונה.
היא רצתה דף עבודה בחשבון כדי שלא יבדקו אם הביאה ציוד, ולצאת לשירותים והתבטל שיעור ולשתות מים והמורה הסכימה וכן הלאה.
"מי זה האלוהים הזה שאת מדברת איתו"? אני שואל.
"אני יהודיה, יש לי אלוהים אחד", היא עונה.
אני מהנהן.
"את מאוד מיוחדת שהוא כך נענה לכול בקשותייך", אני מציין.
היא מהנהנת.
"מה יהיה אם יפסיק?", אני שואל.
"אז אני אתאמץ מאוד בכוח המחשבה שלי שדברים ייקרו", היא עונה, הנבונה.
בדיאלוג קצר זה מתנקזת לדעתי האמונה והשיח באלוהים הפרטי שלנו. כי לכול אחד מאיתנו יש אחד כזה. הקריאה אליו מתרחשת כשהתינוק בוכה ולא נרגע באמצע הלילה, כשהילד בצבא או בטיול בחו"ל, כשמחפשים אהבה ועוד.
לעיתים הוא נקרא בשמו ובפעמים אחרות זו קריאה כללית אל החלל, אל אלת המזל, אל צירוף המקרים, אל הגורל.
לא במקרה אני כותב על הנשגב מבינתנו כרגע. תקופה זו של השנה מעוררת זאת.
בפסח הוציאנו ממצריים ובשבועות נתן לנו את התורה.
בין לבין בספירתו של העומר אנחנו עומדים דקות דומייה לזכרם של קורבנות השואה וחללי צה"ל.
בהגדה אנו מספרים בידו החזקה ובזרועו הנטויה של אחד אלוהינו,
מול קברים פתוחים אנו שואלים איך זה מה שאירע? ומדוע את הטובים ביותר?
בסופו של תהליך נגיע לתיקונו של ערב שבועות, שם נקרא פרשיות ברצף וננסה להבין משהו מן התורה שניתנה לנו במעמד חגיגי ומפואר.
על מנת להבהיר את המשא ומתן מול היושב במרומים אין טוב מלגעת בסופם של החיים. הרי אין אנו יודעים מה קורה לאחריהם, אם בכלל והאמונה בעולם הבא מחזקת ומרגיעה את החרדות הנלוות לכך.
אני רוצה לתת כמה דוגמאות לשיח פנימי המתנהל אל מול שאלה זו.
הדוגמא הראשונה היא מתוך יומנה של אתי הילסום. הילסום נולדה בהולנד ב1914. מלחמת העולם השנייה הגיעה כאשר הילסום היתה בעיצומו של תהליך מתמשך בחיפוש אחר זהותה. ב1941 היא החלה לכתוב יומן המתאר זאת. במהלך הכתיבה נשלחה למחנה המעבר וסטרברוק שבהולנד ולאחר מכן לאושוויץ, שם מצאה את מותה.
יומניה וכתביה שיצאו כספר הנקרא "השמיים שבתוכי" נחשבים כאחת מהיצירות האתולגיות החשובות של זמננו. קשה לתאר בכמה משפטים את תובנותיה של הילסום ואת הלך רוחה.
לעיתים אלוהים שלה קבור בבור עמוק שבתוכה ולעיתים הוא מאפשר לה להיות חלק מן השמיים והיקום אך אם בכמה מילים אמחיש את עמדתה הרי שזה במשפט "אלוהים אינו חייב לנו הסבר, אנחנו חייבים לו". הילסום מתארת במשפט זה שיח פנימי מתמשך בינה לבין עצמה שאלוהים הוא נמען פנימי המבטא חלק ממנו. היא מסבירה ונותנת הסברים לישות גדולה ממנה בתוך ניסיון להבין את שעובר עליה באותה העת.
אם אמשיך בקו מחשבה זה, אחד מהפחדים הגדולים של אנשים לפני מותם הוא החשש שמא ישכחו אותם. שהם לא יהיו יותר ושאף אחד לא יזכור שהיו בעבר.
אל מול הפחד הזה, ניתן להסתכל דווקא על שירו של מוטי המר "רקמה אנושית אחת חיה":
"כשאמות, משהו ממני, משהו ממני ימות בך, ימות בך. כשתמות, משהו ממך בי, משהו ממך בי
ימות איתך, ימות איתך. כי כולנו, כן כולנו כולנו רקמה אנושית אחת חיה ואם אחד מאיתנו הולך מעמנו משהו מת בנו - ומשהו, נשאר איתו."
בהתבוננות פסיכותראפית על שיר זה, אנחנו יכולים לראות דוגמא לייצוגים פנימיים המופנמים בנפשו של האדם. ייצוגים פנימיים אלו הם תבניות של מערכות יחסים עם הקרובים לנו (אמא ואבא בתחילה ואליהם נוספות דמויות משמעותיות אחרות) המוטמעות בנו ובאמצעותן אנו יוצרים קשר עם הסובבים לנו. ייצוגים פנימיים אלו, הם מעין דמויות פנימיות איתן אנו הולכים ממקום למקום ומנהלים שיח על המתרחש בתוכנו ואיתנו. אז אומנם כאשר קרוב לנו ימות משהו מאיתנו ימות איתו אך גם משהו ממנו ימשיך לחיות איתנו.
אל מול הפחד שמא נשכח אותו אנו גם מנהלים שיחה עם ישות אחרת, אלוהית, שתדאג לו, שתיקח עליו אחריות, שתכניס אותו תחת כנפיה ותחלוק איתנו את האחריות לזיכרונו.
אם כך, אם אלוהים הוא מעין ייצוג פנימי למשהו נשגב מבחינתנו, משהו שרוצה להתקיים, איפה הוא ומה הוא עבור כול אחד מאיתנו?
האם הוא מחזיק את העמדה הקשוחה והמבקרת או אולי את העמדה הרחומה והמאפשרת?
מה אנחנו מבקשים כשאנו מחפשים אחריו או רוצים בקרבתו וממה אנחנו נמנעים בהתעלמות מקיומו?
האם הוא מתחבא בלא מודע? בגנטיקה הבלתי מפוענחת? בעשרים ואחד הגרם הנגרעים ממשקלנו במותנו? בחלקיק הנראה במיקרוסקופ האלקטרוני? או מאחורי ענני הרקיע?
בשאלות כאלו ועוד במפגש ייחודי על ספרות,אלוהים ואמונה.
