את המשפט לעיל אמר לי בן דוד שחזר משנות מגורים בגרמניה.
מסתבר שבגרמניה השימוש באפליקציית המסרונים אינו נפוץ כמו כאן. לאחר חזרתו לארץ נתגלה לו היקף השימוש ב"וואטס אפ" וכדי שנוכל לשמור על קשר גם אנחנו, לאחר החלפת טלפונים עדכניים, נאמר המשפט,
"טוב, עכשיו שיש לנו וואטס אפ אחד של השני,
נוכל לשמור על קשר ולתקשר כמו בני אדם".
רבים מאיתנו לא מייחסים חשיבות לכמות התקשורת הכתובה המתנהלת בנינו בעולם המודרני. כאשר אנחנו מציעים בסדנאות ובטיפולים להיעזר בכתיבה על מנת לפתור קונפליקט אישי או על מנת לפתח את המודעות והחשיבה בנושא מסוים, אנשים מתפלאים ולעיתים אף חוששים: "אני? מה לי ולכתיבה?!".
בביבליותרפיה אנחנו עוסקים בשפה, ובאופן שבו היא מביעה את עולמנו הפנימי. אבל אנחנו עוסקים לא רק בתוכן המלים, במה שנאמר, אלא גם בצורת התקשורת, באיך נאמר. אז מה אפשר ללמוד על עצמנו מהרגלי הוואטסאפ שלנו?"
בעבר, תקשורת רבה התבססה על כתיבת מכתבים. היינו הולכים לדואר, מקבלים גלויות ממקומות רחוקים, מכתבים מאנשים אהובים, ברכות לחגים ועוד. פעולת הכתיבה והתדירות הנמוכה של התקשורת, גרמה לנו להתעכב בשעת הביטוי המילולי ולהתעמק בו: המילים נבחרו, נכתבו, נערכו ונשלחו, לעתים תוך ציפייה למענה. תקשורת שכזו מאפשרת השתהות, עיבוד של האירועים שחוויתי, ומייצרת גם זמן לעצמי, מלבד תקשורת עם האחר.
כיום, לכאורה, התקשורת הכתובה נעלמה. אפילו מספר הפתקים המועברים בזמן שיעור בבית הספר פחת באופן דרמטי. אך למעשה תקשורת זו לא נעלמה כלל. היא פשוט השתנתה, קיבלה גוון חדש בדמות תקשורת אלקטרונית כתובה. דואר אלקטרוני, מסרונים, פייסבוק ועוד, מחליפים את כתב היד ואת רשות הדואר, ומאפשרים תקשורת כתובה אך מהירה.
כמות המילים הנכתבות עולה בהדרגה ואיתן גם עולה הציפייה לתגובה מהירה. לא חזרתם למייל תוך יום? האדם בצד השני כבר תוהה... לא חזרתם להודעת וואטס אפ תוך שעות ספורות מה נסגר איתכם?
עם זאת, למרות הכמות, הזמינות והמידיות, משהו בהשתהות לא אבד, עדיין, שלא כמו בשיחה קולית, יש את האפשרות לעצור רגע, לנסח, לחשוב מה עונים.
על קצרים ובאגים בתקשורת שכזאת אדון במאמר נוסף אך כעת אני רוצה לאפיין את המשתמשים בתקשורת המסרונים ואת מניעיהם. אשמח לדעת אם מצאתם עצמכם (כפי שאני מוצא את עצמי) באחת או יותר מן הקבוצות.
1. "המתעדים"- שולחי התמונות והחוויות:
אם קודם לכן הזכרתי את נושא הגלויות, אין ספק שכיום כל אחד יכול לייצר אין סוף גלויות משל עצמו ולשלוח אותן לכמה נמענים שרק ירצה. הזמינות והקלות שבשליחת התמונות מעודדת אותנו לעשות כך. עם זאת הייתי רוצה לאפיין את אלו המשתמשים בפונקציה זאת באופן תדיר. לצורך כך אבחין בשני פרמטרים, האחד כמות התמונות (אחת מאירוע או עשרים) ומועד שליחת התמונות (באופן מידי מהאירוע או רק לאחר סיומו). שימוש "מתעד" שכזה יכול להעיד על מספר דברים:
א. קושי להיות ברגע עצמו, המחשבות נודדות אל מקומות אחרים, אין אפשרות לחוות עד הסוף את ההופעה, את מראות הטבע ועוד.
ב. תחושת בדידות בחוויה וצורך עז בשיתוף האחר לקבלת משוב. לעיתים ישנה תחושה כי אם לא אשתף ואקבל פידבק מידי, לא אצליח לאמוד את מידת הנאתי מן החוויה.
ג. צורך בתיעוד. באם לא אצלם ואנצור רגעים אלו, זכרוני יבגוד בי ולא אוכל לשוב אל רגעים אלו. לכאורה נאבדת היכולת להסתמך על זיכרון סובייקטיבי ורגשי כפי שתועד בנבכי מוחנו. התחושה היא כי אם לא יהיה לי תיעוד, לא אצליח להיזכר מאותו אירוע.
2. "המווטספים"- התכתבויות כמחזיקות קשרים חברתיים:
"כן, כן, דיברתי איתה".
מכירים את השימוש בפועל לדבר כשהוא בעצם מתייחס להתכתבות בהודעות?
שמירה על קשרים חברתיים דרך הפייסבוק היא נושא שדנו בו רבות. כמות החברים שיש לנו בפייסבוק לא בהכרח מייצגת את כמות החברים שאיתם אנחנו נפגשים או נמצאים בקשר. כך גם קשרים מרובים בווטס אפ. אומנם מעגל החברים בתקשורת זו מצומצם יותר אך השימוש הגובר בהתכתבויות מבטל כמעט לחלוטין את השיח הישיר. עשרות ומאות הודעות שנשלחות בהתכתבות במקום לחייג ולשמוע את האדם מהצד השני משאירות טעם פגום בחוויה הבין אישית. ויתרנו על גוון הקול, על הבכי או הצחוק שפורצים פתאום, על הבעות הפנים, וכמובן על הדיאלוג הספונטני, הפורה, שבו אחד קוטע את השני וממשיך את השני ומחשבה מתגלגלת בין שני אנשים וגדלה תוך כדי...
"השיחות" הללו, לרוב, נעשות תוך כדי התכתבויות נוספות, או תוך כדי בהייה בטלוויזיה.
גם במקרה זה יש קושי להתמסר לשיחה אחת, לאדם אחד.
הקשרים החברתיים אומנם נשמרים את הם מאבדים מהאינטימיות שלהם.
3. "המתחבאים" התכתבות כהתחמקות מקונפליקטים:
"נפרדתי ממנה בהודעה", זה אולי הקונפליקט הנפוץ ביותר שבו נעשה שימוש במסרון. הקושי בפרידה וההתמודדות איתה מוביל אותנו ל"שיחות" פרידה בהתכתבות.
הכתיבה מאפשרת התרחקות מן הסיטואציה, שמירת מרחק בטוח. האם שמירת מרחק זו משרתת את הנמען או את הכותב? האם אכן פרידה פוגעת פחות בהודעה? או שאולי היא שומרת על השולח עצמו מתחושות לא נעימות.
לתופעה זו יכולים להיות ביטויים נוספים הנכנסים תחת הקטגוריה "לא נעים לי":
לא נעים לנו לבקש משהו, אז כותבים, שם הסירוב פחות יכאב.
לא רוצים להתעמת עם קולגה, עם בן משפחה, אז כותבים הודעה.
מצד שני התמודדות שכזאת, עם
"אפקט הבריחה" הנלווה אליה מאפשרת התנסחות ומחשבה אל מול אותם קונפליקטים, במיוחד כאשר נוצר לגביהם דיאלוג, גם אם הוא כתוב..
4. "האימוג'יים"- שפת הסמלים העמומים:
אחת התופעות המרתקות היא שפת האימוג'י והשימוש בה. אין ספק כי זו שפה בפני עצמה שעוד תלך ותשתכלל. האימוג'י מעין שפת סימנים וסימבולים לוקחת אותנו מעבר לאותיות ומעבירה מסרים בתמונות. מספר האימוג'ים עולה כל העת וישנו איגוד בין לאומי האחראי על המצאתם. לאימוג'ים משמעויות שונות ורובנו אינם יודעים אותם. החל מפרצופים שונים היכולים להתפרש בצורה כזו או אחרת ועד הסיבה להופעתו של חציל בשורת הירקות.
שימוש רב בסמלילים אלו יכול להעיד על מספר דברים, נטייה לילדותיות, קושי להתנסח בכתב, שפה דלה ו/או שפה רגשית מפותחת שיכולה להיעזר בסימבולים להעברת מסר.
אני בטוח כי ככל שתקשורת זו תתפתח יצוצו עוד מחקרים אודותיה. כיום זהו תחום מחקר בחיתוליו. בתקווה שלמדתם משהו על אופן השימוש שלנו בוואטסאפ, שקיבלתם התחלה של מחשבה על המניעים האישיותיים לשימוש שכזה,
אשמח לשמוע מחשבות נוספות בנושא. מוזמנים להפיץ ולהגיב.