פגישה דמיונית עם גיבורת הפרויקט המוזיקלי, "ענן על מקל". האלבום מפגיש בין שיריה של רינת הופר, סופרת הילדים האחראית, בין השאר, על ספרים כמו "איילת מטיילת" ו"חנן הגנן", ללחניו של דידי שחר.
כבר שנתיים שאני מכיר אותה. שומע פעם אחר פעם את השירים אודותיה כמעט בכל נסיעה. הלהיטים הגדולים במשפחתנו הם "קיפודה עם מזוודה" ו"שוב באות הדמעות", הראשון שיר משחק מתחרז שדרכו למד הבכור לחרוז מילים והשני שיר שנגע בנימי נפשו והוא חוזר אליו בכל דמעה.
בעקבות אלו, החלטתי להאזין ביבליותראפית לגיבורה קטנה, האוחזת ענן במקל.
אני מדמיין שהייתי פוגש את עמלי לפגישה מקרית ואולי אפילו טיפולית. כביבליותרפיסט, למה הייתי מאזין בשירים אותם היא מספרת לי?
עמלי פותחת ומספרת לי שבילדותה זכתה לכינוי "ציידת הנמשים", שאמא שלה אומרת שבמקומות שטופי שמש, היא אוספת אותם על הפנים ושומרת אותם לימים מעוננים.
אני מסמן לעצמי שהנמשים על פניה הם ייחודיים, שהם מעניקים לה כוח. עמלי היא ילדה בעלת דימיון מפותח. מלאה בסיפורים, כמו בנמשים. בעודי חושב על כך היא מתארת ענן על מקל ואונייה בכביש סואן.
אני עוצר אותה ושואל על עולם המבוגרים- איזה מבוגרים היא מכירה? איך הם מתנהגים האנשים הגדולים הללו?
"יש להם תיקים שהם לוקחים ממקום למקום, לפעמים גם שפם וזקן והם רצים."
רצים? אני שואל.
"כן, הם מאוד ממהרים, לא מתעכבים, רוצים להגיע ל"שם" לפני כולם", היא עונה.
ומה יש שם? אני שואל.
עמלי לא עונה, מושכת בכתפיה כלא יודעת.
אני שואל על מבוגרים נוספים ועמלי מספרת לי על סבתא ברכה שממציאה לה בגדים, שזה מצחיק מאוד אבל לפעמים גם לא מובן, אני חושב על מצבה של סבתא ברכה, כמה היא זקנה, כמה היא בריאה, מה מצבה המנטלי והאם יכול להיות שדרכה עמלי גם פוגשת את צדדיה הפחות מחמיאים של הזקנה. עמלי גם מספרת לי על זקן אחד שהיא פוגשת בגינה. שיש לו כיכר לחם ושהיא תמיד לוחשת לו שלום, שהוא מאוד שמח שזה קורה, שנראה שהוא מחפש נכדה, אבל לה כבר יש סבתא.
את אמא היא מזכירה בכמה משפטים, כמנסה לקנות בובות שעמלי מאוד רוצה ושלה היא מספרת את כל מה שקורה לה בבית הספר ובמתנ"ס.
את אבא היא לא מציינת כלל. אני מחליט לא לשאול אך רושם זאת במחסן מחשבותיי.
עמלי מבקשת לצייר ואני נותן לה דפים וצבעים.
היא שוקעת בעולמה, וממשיכה לספר לי תוך כדי צביעה נמרצת הנכנסת ויוצאת מן הקווים, שעוברת מניסיונות לציור ריאליסטי למופשט.
אני מבקש ממנה לספר לי על הילדים בכיתה, על חברות, האם היא הולכת לחוגים? האם נחמד לה בלימודים?
היא מספרת לי על השיער היפה של סיגל וגם על "ילדה קיפודה" שהעפרונות שלה נשארים מחודדים כול היום, שבהפסקה הן יושבות ביחד לבד, אני נזכר ב"חיבוק" של גרוסמן:
"'מכל אחד יש רק אחד', אמרה אמא. 'אז כולם לבדם?' 'כולם קצת לבדם אבל הם גם ביחד. הם גם לבדם וגם ביחדם'. 'איך אפשר גם וגם?' 'הנה אתה אחד ויחיד', אמרה אמא, 'וגם אני אחת ויחידה, אבל אם כעת אני אחבק אותך, אתה לא תהיה לבד, ואני לא אהיה לבד'"
אני תוהה מה מוצאת עמלי באנה, איפה נקודות הדמיון בניהן.
"הלכתי לחוג בלט של רות אלוני", עמלי מצהירה בטון חשוב ואז מספרת שאוסנת הקטנה אמרה שהיא לא יכולה להיות רקדנית.
באמת? אני שואל אותה.
"כן, היא אומרת שאני שמנה מידי."
ומה את חושבת? אני שואל.
היא לא עונה.
ומה עשית שהיא אמרה לך את זה?
היא לא עונה.
היא מחליטה להשמיע לי שיר:
איפה כואב מילים: רינת הופר / לחן: ענבל סמדר (לחצו להאזנה)
שוב באות הדמעות וכולם שואלים: ‘ילדה למה את בוכה?’ שוב עמלי שכחה שצריכה להיות לה סיבה מוצדקת כדי לא להיות ילדה צוחקת ושמחה. הרי לא תמיד עמלי בוכה רק בגלל שהיא קיבלה מכה ולא תמיד אפשר להראות סימן או פצע בתור הוכחה. שורף לך בבטן? לוחץ לך המצח? כואבת לך הברך? אולי יש לה פצע? את בוכה כי מיכל הלכה? נשבר לך עיפרון? אולי בגלל שהפסדת במשחק הכי אחרון? כשאמא שואלת איפה כואב ומתקרבת עם יוד ומשחה, עמלי מנסה למצוא את המקום הכי נכון, ולא מצליחה.
אני נפרד מעמלי, עד הפעם הבאה.
האם עמלי באמת זקוקה לטיפול? אני לא בטוח.
האם היא זקוקה להורה שיקשיב לה? ללא ספק.
האלבום "ענן על מקל" הוא דוגמא מצוינת איך בעזרת שירים, סיפורים, טקסטים, ניתן לחשוב על עולמם של הילדים. המילים המופלאות באלבום, המוגשות בלחנים עדינים, מאפשרות להתעמק ולתהות יחד עם הילדים בנוגע לשאלות ונושאים שונים שמעסיקים אותם.
למה בוכה עמלי?
מה קורה שנפגעת הנפש, איפה זה כואב בגוף?
איך זה לגדול? להתבגר? להיות מבוגר?
איך שומרים על חוויות חיוביות בזיכרון ואיך מעלימים או מתמודדים עם הזיכרונות האחרים?
גם ללא שיח עם הילדים, אנו ההורים יכולים להתעכב רגע ולחשוב שוב על מה ילד עובר כשהוא מגיע אל מקומות חדשים, מה קורה לו בסיטואציות חברתיות שונות? מה קורה לו שאנחנו שולחים אותו לגן? לחוג במתנ"ס?
מי עוזר לו שאנחנו לא שם? הטווס? הנמר? הקרנף או הקיפוד שמחליט שנמאס?
שנדור פרנצי (1873-1933), מראשוני הפסיכואנליטיקאים, שנשכח במשך שנים רבות ולאחרונה זוכה להתייחסות מחודשת, מתאר בספרו "בלבול השפות" את הפערים שבין "שפת הרוך" (שפה ילדית שמחפשת קרבה דרך חום ומגע) של הילדים ולבין "שפת התשוקה" של המבוגרים (שבה הקרבה גם מתפרשת באופן מיני).
פרנצי מתאר את הכשלים האמפטיים שנובעים מפערים אלו ואת הניסיונות של הילד לגשר על פערים אלו באימוץ שפה לא לו בשלבים מוקדמים מידי של התפתחותו. כמו כן הוא מדגיש את המאמץ שעל המבוגר לבצע על מנת להקשיב ולהבין את שפת הילד.
במסגרת הפעילות במרכז שלנו, שמנו לנו כמטרה לעודד שיח הורים ילדים.
אנחנו עושים זאת בסדנאות לילדים, (וכן יש לנו גם סדנה חדשה בעקבות השירים של "ענן על מקל"), וגם בסדנה להורים וילדים בהם אנחנו קוראים ויוצרים, ומשוחחים.
אנחנו מתנתקים מהטלפון וצוללים אל עולם דמיון משותף.
הטקסט לעיל הוא דוגמא להקשבה ולהזמנה לשיח שכזה.
רוצים לדעת עוד, פנו באתר, עקבו בפייסבוק, בואו ניפגש ברחבי הארץ.