חבל על הזמן

July 26, 2018

הפעם אני כותבת על תפיסת הזמן שלנו.

בשבוע שעבר הייתי צריכה להכין משהו, מערך שיעור עם הפעלה. בדקתי ביומן וניסיתי לאתר חצי יום, שלוש או ארבע שעות. מצאתי. סימנתי. למחרת נסעתי לתל אביב. משום מה הגעתי חצי שעה לפני זמן הפגישה. אולי כי יולי, אולי כי לא נבנתה תשתית מספקת של אמון ביני לבין וייז. ישבתי על ספסל בגן הציבורי מול מקום הפגישה.

חצי שעה כזו, תסכימו (או לא?), זו מתנה! 

הוצאתי את הפנקס, מהתיק ואמרתי לעצמי, שחצי שעה זה מספיק זמן כדי להצמיח ניצני רעיונות להפעלה החדשה. הציפורים מעלי צייצו, הזבובים המו והשמש עשתה ככל יכולתה לחדור בין הענפים, שמעל לספסל כדי לרצד על עורפי. כתבתי בקדחתנות שמונה דקות וחצי והפלא ופלא הפעילות הייתה מוכנה – לא ניצני רעיונות ולא מתווה כללי אלא פעילות שלמה עם אופציות ורזרבות, רציונל ורשימת עזרים.

 

בעשרים ואחת וחצי הדקות, שנותרו חשבתי על הערכת הזמן שלי בפרט ושלנו כבני אדם בכלל. אני חיה כבר____שנים (פחות משנות המדינה ויותר מאלו הסובלים ממשבר גיל הארבעים), אז איך זה יכול להיות שאין לי הערכת זמן מציאותית?

הלא יש לי ניסיון רב בבניית הפעלות. איך טעיתי כל כך בהערכת הזמן הנדרש?

 

משתפת אתכם בכמה מחשבות, אולי תובנות, שצצו לי באותן עשרים ואחת דקות וחצי, מזמינה אתכם להקדיש דקה ולשתף אותי במחשבותיכם.

  1. בואו נודה שזמן הוא פיקציה, יציר כפיו של האדם -  לראיה תפיסת הזמן של ילדים, שהם הכי קרובים כנראה לתוכנית המקורית של הטבע לבני אדם. אין להם שום  תפיסה של זמן. ההווה המתמשך, שאין לו קצה הוא השחקן המרכזי בחייהם. בקטע מקסים בספרו של פרוצ'י, " מה למדתי מילדי", מתאר פרוצ'י את הדרך הבלתי נגמרת אל גן המשחקים עם בנו בן השלוש:

"היעד פארק המשחקים, במרחק שלושה רחובות...לוקח לנו שעתיים להגיע למגרש המשחקים. ההליכה הקצרה הופכת להרפתקה בארץ זרה. היא מתחילה בתמרור חניה אסורה. אמיליו רוצה להבין את העיגול האדום כחול המסתורי עם הקו האלכסוני, ולמה אסור למכוניות לחנות כאן, והאם לנו מותר לעצור שם, ומי שם את התמרור"

אחר כך מגיע האיש הקטן ברמזור, ופרח בחריץ המדרכה שצריך להריח אותו, ועוד ועוד.

 

הזמן, אומר לנו פרוצ'י, הוא גורם מיותר בחייו של הילד. גם מטרות.

הזמן של המבוגרים הוא כמו חץ והזמן של הילד דומה יותר לעיגול. אז אולי כשכתבתי במשך שמונה וחצי דקות הייתי בזמן של ילדים וכשתכננתי שלוש שעות לפעילות הייתי בזמן של מבוגרים?

 

2. לפעמים בתחילת סדנה אנחנו עושים שימוש בתרגיל "שחרור כתיבה". בתרגיל צריך לבחור אפיזודה בת כמה שניות או דקות מאותו בוקר, שבמחשבה לאחור קופצת ומבקשת תשומת לב. לא ממש חשוב שנדע למה חשוב לה, למחשבה, שניזכר בה. המשתתפים בדרך כלל כותבים על אותו רגע הרבה יותר זמן מאשר הסיטואציה ארכה בפועל. ההיזכרות באותם רגעים מתחברת לרוב בדרך סיבובית ולא לגמרי ברורה למחשבות ולרגשות עמוקים ומהותיים לאותו אדם. התרגיל הזה מצד אחד הוא דוגמא לעושר העצום המסתתר בקרבנו ומחכה להזדמנות להתבטא בכתב או בעל פה. מצד שני, התרגיל הזה הוא גם עדות לכך, שהמחשבות והרגשות בתוך ראשנו מתקיפים כל רגע ורגע בחיינו. זו אחת הסיבות שכשחלק מאתנו רוצים לבצע משהו, הערכת הזמן שלנו אינה ריאלית.

הקדשת הזמן להשקטת רעשי הרקע שמתרוצצים לנו בראש עלולה גם לבזבז לנו זמן. לפעמים, כשאנחנו מצליחים להתמקד ולגשת ישירות לעבודה, אנחנו יוצאים עם תחושה שהרווחנו חיבור ישיר ופשוט יותר לנפש וכן, גם הרווחנו זמן.

 

3. מחשבה אחרונה על זמן וספרות וביבליותרפיה.

שפע היצירות התקופתיות - ספרים, סרטים וסדרות הטלוויזיה גם הם מעוררים בי מחשבה על היכולת שלנו כבני אדם "לבטל" זמן (וגם מקום). אנחנו מצליחים להתחבר עם דמויות ספרותיות מתקופות עברו. איזר במאמרו המונומנטלי על אי המוגדרות הטקסט אומר, שהקורא בעצם הוא זה שממלא את הפערים בטקסט בתוכן ובעצם בונה יחד עם המספר את הסיפור. לכן האפשרות ל"דלג" על פער הזמנים שבין הכותב לקורא אינו רק עדות ליכולת שלנו להזדהות עם דמות ספרותית, אלא הוא עדות שבעצם אפשרנו לעצמנו לחיות ו"לכתוב" את הסיפור כבני אותה תקופה – "מכך אפשר להסיק, שטקסטים ספרותיים עומדים בפני מהלכו של הזמן, לא מפני שהם מציגים ערכים נצחיים שהם כביכול בלתי תלויים בזמן, אלא מפני שהסטרוקטורה שלהם מאפשרת לקורא תמיד למקם את עצמו בתוך העולם הבדיוני." להיות שקועים בספר זו באמת חוויה שמבטלת זמן. נדרשות לנו כמה שניות להתאפס ולבדוק איפה אנחנו בדיוק ומה השעה. 

 

נראה לי שאחרי שהצלחנו כמעט לבטל  את הזמן, המשימה הבאה שלנו צריכה להיות לבטל את החום. שיהיה לנו בהצלחה.

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

Featured Posts

I'm busy working on my blog posts. Watch this space!

Please reload

Recent Posts

September 20, 2018