מיכל החלה טיפול עימי לפני כשנה. אם יחידנית ולה זוג תאומות מתבגרות, שונות זו מזו בכל רמה. מיכל עברה טיפולי פוריות מפרכים, הרתה וילדה אותן כמעט ללא תמיכה משפחתית והתמודדה עם אתגרים רבים מספור החל משלב ההיריון ועד היום למעשה.
כעוקבים שלנו, אתם לבטח כבר יודעים ומבינים שביבליותרפיה היא שיטת טיפול נפשי, המבוססת על פסיכותרפיה, ומגיעה מתחום הטיפולים באומנויות. שיטה העושה שימוש בתהליכי קריאה וכתיבה, ובאמנות המילה הכתובה למטרות תרפויטיות.
כשמיכל התיישבה מולי בפעם הראשונה, התעוררה בי סקרנות רבה לסיפור אותו אני עתידה לשמוע.
בפגישתנו הראשונה התיישבה מיכל על הכורסא מולי, בכבדות.
טון דיבורה עייף והדמעות זלגו ללא הרף. מיכל גוללה דאגה גדולה וביקשה למעשה טיפול לאחת משתי בנותיה. האזנתי לה בקשב רב. שאלתי בעדינות שאלות במטרה להבין את התמונה הרחבה של סיפורה המשפחתי.
חלק מן השאלות ששאלתי היו עקיפות, מנסות להקנות לשיחת ההיכרות תחושה טבעית, ובכך להפחית התנגדויות ומבוכה. בדרך זו מאפשרות השאלות הללו להגיע למחוזות עמוקים יותר מאלה שניתן במקרים רבים להגיע אליהם בראיון היכרות סטנדרטי, המבוסס על שאלות בעלות אופי טכני וכרונולוגי בעיקר.
הראיון הקליני-ביבליותרפי, כפי שאני מעבירה ומאמינה בו, מאופיין בשאלות ידידותיות יותר, המזכירות קריאה מרחבית ולא לינארית, כזו המאפשרת לחזור אל כמה נקודות בחיים ולהאירן באור אחר, הפותח פתח להתפתחות עתידית בטיפול.
מיכל נענתה לשאלותיי, הבכי, שנבע מן ההצפה הראשונית, נחווה כגאות של ים. ים רחב ועמוק אותו שחתה וצלחה בדרך-לא-דרך, עד
אשר הגיעה אל החוף שהצעתי לה באותו מפגש. "התהלכנו ביחד על החוף", אוספות עובדות ביוגרפיות כצדפים על החוף ותוהות ביחד מי מהם יישמר ומי יישטף בחזרה אל המצולות.
חשתי שמיכל, בין השורות, מבקשת למעשה טיפול לעצמה, אך לא מעזה. הדהדתי את הצורך הזה ושאלתי אותה באופן ישיר אם נוכל להמשיך את הקשר הטיפולי איתה עצמה. מיכל, שאינה רגילה "לתפוס מקום" בעולם, נעתרה להזמנה שלי.
עברה כשנה מאז אותו היום. המפגשים עם מיכל מסעירים, מעציבים, מרגשים ומעל לכל- נוגעים ללב. היא דולה מן האוקיינוס שלה סיפורים על ילדותה והתבגרותה, ראשית אימהותה וסיפורים על משפחתה הגרעינית והמורחבת. אני נענית לה ומציעה טקסטים מסוגים שונים, המסייעים לה ולי בהעמקת ההתבוננות וההקשבה לסיפור חייה.
הנחת היסוד של הביבליותרפיה היא, שעולם היצירה הטקסטואלי משקף את עולם המושגים, הדימויים והחוויות של האדם בצורה אוניברסלית. טקסט עשוי לאפשר ולעורר בכל אחת ואחד את עולמו הפנימי. בחדר הטיפול נמצא, חוץ מאשר המטפל והמטופל, גם טקסט - "קול שלישי" (צורן, 2000) המובא מבחוץ או נכתב במהלך הטיפול, וסביבו נעשית העבודה הטיפולית, הדומה במהותה לתהליך בשאר מקצועות הטיפול באמצעות הבעה ויצירה.
באחת הפגישות האחרונות שלנו העלתה מיכל זיכרון של מאפה מסוג מאד מסוים, שנהג אביה לאפות בחגים.
מאפה עיראקי אותו תיארה בעיניים נוצצות. היא הודתה שמעולם לא הצליחה לשחזר ולאפות את אותו מעדן ואין לה באמת מושג מאיפה להתחיל.
נזכרתי במדף סיפרי הבישול של אחותי וב"ספר הבישול העיראקי" שניצב שם בין כולם. כעבור כמה ימים ביקרתי בביתה וביקשתי לשאול את אותו הספר לכמה ימים. הבאתי אותו בידיים נרגשות אל המפגש הבא עם מיכל. ידיה מיששו את הספר ברעד, עיניה דמעו כשנזכרה בטעמים ובניחוחות... זה היה למעשה טקסט מפעיל באופן כזה שהוא ילווה אותנו בתקופה הקרובה.
בדומה לגישות טיפול אחרות באומנויות, משמשת הביבליותרפיה ככלי המאפשר לעקוף מחסומים רציונליים, ובכך לאפשר להגיע ביתר קלות אל ה"ליבה". השימוש בביבליותרפיה ככלי להתערבות טיפולית, נעשה דרך הנראטיב שבטקסט והאמצעים האמנותיים הבאים לידי ביטוי בטקסטים. הטקסטים יכולים להופיע בטיפול בצורות מגוונות.
מסתבר שממש ממש מגוונות. זו הפעם הראשונה שאני נעזרת בספר בישול במהלך תהליך טיפולי, וכל פעם אני נפעמת מחדש, איך הביבליותרפיה נמצאת במקומות שטרם הכרתי.
גם ספר בישול יכול "לדגדג" סיפורי-חיים קדומים ומודחקים, לדלות פנינים ממעמקים ולהגישן אל המטופלת והמטפלת כאחד.
ואם לסיים באסוציאציה ספרותית..
חלומות שמורים / אהוד מנור
אי שם עמוק בתוך תוכנו
טמונים קולות וזיכרונות
מראות רבים שכבר שכחנו
ספרי פלאים ומנגינות...
קצת על עצמי, שמי יעל פילו סדובסקי,
מילים מרכיבות את עולמי באופן מגוון וצבעוני ברמה האישית והמקצועית כאחד. פעמים רבות אני חווה את עצמי בעולם, באמצעות המילים הסובבות אותי בכל אשר אפנה: מן הכותרות של YNET שהפלאפון מגי
ש לי, דרך אלו הכתובות על שלטי חוצות, או הספרים והמאמרים המפוזרים בבייתי בכל פינה כמעט. וישנן כמובן גם מילות השיר הבוקעות אלי מהרדיו, או חלקי משפטים המגיעים לאוזניי מבין כל השיחות המתקיימות סביבי ובתוכי. למה דווקא המלים הללו מגיעות אלי ונתפסות במחשבותיי? מה הופך אותן לחלק מפסקול חיי? אני הופכת במחשבה הזו וחושבת על האופן שבו אפילו מלה אחת יכולה להיות קצה גלוי לחומר נפשי עמוק ובלתי מודע, שלי או של הזולת.