top of page

בגידה- מיומנה של מטפלת זוגית..

את הלחישות שלה הוא זיהה מייד מצידו השני של הנייד

אלא שלא את שמו היא לחשה.

שם אחר. שם שונה. שם שמצלצל מוכר.


הוא מכיר את השם הזה.

הוא גם מזהה את גוון הקול,

את מטעמי הלשון.

אף פעם לא שמע אותו בלחש.

עוד רגע חולף,

הוא מועד,

פיק ברכיים קוראים לזה,

גם הנקודה הזו בשכמה,

זו שמאותתת על מצוקה,

דוקרת.


והוא אינו מצליח לנתק את השיחה,

משנייה לשנייה,

בהן אוזנו מקשיבה ולא שומעת,

שומעת ולא מבינה,

מבינה ומסרבת להאמין,

מאמינה וקופאת במקום.

שנייה ועוד שנייה. ועוד אחת.


עכשיו הוא מספר ללילך, המטפלת הזוגית, על הרגעים הללו.

זוגתו,

שלא ברור אם מעוניין שתחייה,

יושבת לצדו.

מבט קפוא בעיניה.

לילך מקשיבה.

מבטה מוסט מהעיניים הקפואות אליו,

מבטה מחבק אותו,

אך החיבוק אינו נעים לו,

כחיבוק אם לבן שכבר גדל ואינו רוצה.

ככה זה כשגדלים.

דווקא כשרוצים חיבוק,

אין במי להתכרבל, להיעלם,

אין בנמצא מוטת ידיים שעוטפת, מחממת,

אין להיות חסר משקל, רגליים באוויר, ראש שעון על כתף,

אין מי שיכול לקחת אותנו ישנים מהספה למיטה.

מגע שהוא זיכרון רחוק.


שירה עכשיו מדברת.

אליו.

הוא משתדל להקשיב.

המבט של שניהם אל השלישית שבחדר, אל המטפלת.


לילך פוגשת משולשים כל היום.

שני קודקודים בחדרה.

והיא השלישית.

כמו הצלע השלישית שנכנסה לחייהם,

גם היא, משלימה צורה גיאומטרית,

משולשת.

בין בני הזוג קו ישר אחד עובר.

והקודקוד שנותר ממלא תפקיד משתנה.

מסתיר להם אחד את השנייה,

נקבר באדמה,

מתגלגל על רצפה,

נתלה על המנורה,

מתעופף פנימה והחוצה מתוך החלון,

שנשאר תמיד פתוח כחלק מהתקנות.


בשעה הקודמת,


לפני שירה ומתן,

ביקרו אותה יעקב ואסתר.

היא בתענית,

והוא ,

מחפש את הבטחתו של אלוהים למספר הכוכבים.

פרי לאב,

חילופים,

התנסויות,

שלישיות,

הוא פותח מניפ