top of page

בגידה- מיומנה של מטפלת זוגית..

את הלחישות שלה הוא זיהה מייד מצידו השני של הנייד

אלא שלא את שמו היא לחשה.

שם אחר. שם שונה. שם שמצלצל מוכר.


הוא מכיר את השם הזה.

הוא גם מזהה את גוון הקול,

את מטעמי הלשון.

אף פעם לא שמע אותו בלחש.

עוד רגע חולף,

הוא מועד,

פיק ברכיים קוראים לזה,

גם הנקודה הזו בשכמה,

זו שמאותתת על מצוקה,

דוקרת.


והוא אינו מצליח לנתק את השיחה,

משנייה לשנייה,

בהן אוזנו מקשיבה ולא שומעת,

שומעת ולא מבינה,

מבינה ומסרבת להאמין,

מאמינה וקופאת במקום.

שנייה ועוד שנייה. ועוד אחת.


עכשיו הוא מספר ללילך, המטפלת הזוגית, על הרגעים הללו.

זוגתו,

שלא ברור אם מעוניין שתחייה,

יושבת לצדו.

מבט קפוא בעיניה.

לילך מקשיבה.

מבטה מוסט מהעיניים הקפואות אליו,

מבטה מחבק אותו,

אך החיבוק אינו נעים לו,

כחיבוק אם לבן שכבר גדל ואינו רוצה.

ככה זה כשגדלים.

דווקא כשרוצים חיבוק,

אין במי להתכרבל, להיעלם,

אין בנמצא מוטת ידיים שעוטפת, מחממת,

אין להיות חסר משקל, רגליים באוויר, ראש שעון על כתף,

אין מי שיכול לקחת אותנו ישנים מהספה למיטה.

מגע שהוא זיכרון רחוק.


שירה עכשיו מדברת.

אליו.

הוא משתדל להקשיב.

המבט של שניהם אל השלישית שבחדר, אל המטפלת.


לילך פוגשת משולשים כל היום.

שני קודקודים בחדרה.

והיא השלישית.

כמו הצלע השלישית שנכנסה לחייהם,

גם היא, משלימה צורה גיאומטרית,

משולשת.

בין בני הזוג קו ישר אחד עובר.

והקודקוד שנותר ממלא תפקיד משתנה.

מסתיר להם אחד את השנייה,

נקבר באדמה,

מתגלגל על רצפה,

נתלה על המנורה,

מתעופף פנימה והחוצה מתוך החלון,

שנשאר תמיד פתוח כחלק מהתקנות.


בשעה הקודמת,


לפני שירה ומתן,

ביקרו אותה יעקב ואסתר.

היא בתענית,

והוא ,

מחפש את הבטחתו של אלוהים למספר הכוכבים.

פרי לאב,

חילופים,

התנסויות,

שלישיות,

הוא פותח מניפת אפשרויות.


והיא,

שנים עמלה כנמלה,

על שני ילדים,

על קריירה ולימודים,

על הקמת בית, משפחה.


למה עכשיו? מה קרה?

הרומן הוא תוצאה. לא סיבה.

את זה לילך מחפשת

בינו לבינה.


כשהקרקע בטיפול בשלה, מספיק בטוחה,

כמו עבור אילן שכבר לא יתנתקו שורשיו מהרוח,

זו תעוזה להחליף את תפקידי הקורבן והתליין.

היא מעלה את חיפושיה כשאלה:

"ההתרחקות לא החלה שם"

"זו לא נקודת ההתחלה".


הצבא, השב"כ ושאר גופי הביטחון,

בית החולים,

האופן ספייס בקומה ה30,

כל אלו יחסים שואבים.

לרוב, מהפגישה הראשונה מצליחה לילך לזהות מי בגד עם העבודה.


האופניים, הריצה, חדר הכושר, הבריכה, הים,

כל בוקר, כל ערב, לבד או בקבוצה,

בגידה מוסג נוסף,

במקום להיות יחד בבית, בחיק המשפחה.


ידיו של מתן נפוחות ממשקולות,

רגליה של אסתר חטובות מעשרות קילומטרים של ריצה.

למען מי הנראות?

להרגשה טובה מול המראה?

שיסתכלו עלי מתכופפת למדיח? מקפל כביסה?

או אולי בכלל כדי להרגיש שמסובבים אחרי את הראש,

שבוהים בי בקפה השכונתי, להרגיש שגם אותי רוצים.


מי הדמויות הנוספות בסיפור הזוגיות?

אם הן לא צצות, לילך מבקשת להפנות אליהן מבט.

הילדה הבכורה,

הילד עם הצרכים המיוחדים,

הנסיך,

האמא שאין אחר שיטפל בה,

" זה לא בגללי, איזו ברירה יש לי."


נסו לתאר לי את שגרת יומכם.

עוד אחת מהשאלות המשלימות מידע.

לקום בבוקר ולדעת איך ייגמר היום,

לחזור מהעבודה לעבודה השנייה,

שוב טוסט ומלפפון, מקלחות, הרדמות,

עד שיסתיימו, כבר נרדמתי בספה.


האוכל, המיטה, המסך,


הניקיון, הקניות, הגינה.

אלו כלי עבודה קטנים, החוצבים את התעלה.

את המנהרה, את מאורת הארנב.

"דינמיקה של התרחקות."


הרומן הוא נשק יום הדין,

הוא הפצצה הגרעינית.

כשתתפוצץ,

ההדף הוא רק הבעיה הראשונה.

הנשורת היא הסכנה המתמשכת,

היא מגדל הקלפים שקורס, קוביות הדומינו שמפילות אחת את השנייה.

הרדיואקטיביות מתפשטת, לפעמים מגלים שהיא שם כבר דורות.

מעגלים של שחזורים.



"אבל מה עושים עכשיו?

כך שואלים הזוגות אחרי ההלם, לאחר הכעס.

כשמבינים כי אכזבה ותסכול אינן דרך עבודה.


"סטטיסטית,

כמעט 50 אחוז מתגרשים.

ואם מעניין אותך לשמוע,

להתגרש זה קשה כמעט כמו להישאר,

רק שבסוף התוצאה שונה.

מתוך הבוחרים להתגרש,

אצל 20 אחוז זה יהיה קטסטרופה,

אצל 20 אחוז אחרים זה יילך בקלות,

וביתר ה-60, יתחיל קשה אבל יירגע –

בסוף הגישור,

בסוף המשפט,

בחתימה על החוזה,

במזונות ובהסדרי הראייה."


לילך תמיד מתחילה כך את שלב העבודה.

פרידה היא תוצאה שכיחה בתחום מקצועה.

כדי להישאר יחד,

חייבים לדעת שיש את האפשרות גם להיפרד.

זו אומנות הבחירה, בלעדיה חוסר האונים והמרמור מתגברים.


"ואם אנחנו רוצים להישאר?"

עולה שאלה מגומגמת.


"אז צריך לעבוד. קשה!

גם אם נצליח לעצור את מגמת ההתרחקות,

נצטרך להשקיע הרבה אנרגיה כדי לעבור להילוך הראשון בהתקרבות.

לא תהיה ברירה,

נצטרך להתחיל הכי חזק שלנו,

ואז כל הזמן להגביר.


"כמה זמן אתם כבר מכירים?"


נסו לדמיין.

זוגיות כגוש חומר.

בפגישה ראשונה,

מעט מים על ידיים,

ניתן ללטף, להחליק,

ללוש,

האצבעות נכנסות פנימה,


מיישרים קווים, מעגלים פינות.

שלב שנמשך בערך 8 פגישות.

אחר כך מתחילה להתקבע הצורה.

יש שאומרים שמהפגישה ה-20,

הכול כבר קבוע. החומר מתייבש, מתגבש.

ואיך נאמר, אצלכם..

עברו הרבה שנים, מאות, אולי אלפי,

פגישות דמיוניות שכאלו.

החומר הפך לרגב שהתקשה לאבן.


"זוכרים עדיין את החומר שהיה?"


הרבה מים,

ותשומת לב,

ואהבה,

עוד ייתנו לו סיכוי.

יש בכם

את הכוח?

את הרצון?


# הכתוב לעיל הוא פרי דמיונו של הכותב.

# אם הסתקרנתם מהכתוב לעיל, אם בא לכם לכתוב על זוגיות, סדנת הכתיבה שלנו " זוי ואי זוגי בין השורות" נפתחת בספטמבר.

תגובות משתתפים שכבר היו.. כאן:




Comments


bottom of page