החום כמשל

קיץ,

ספטמבר ועדיין מאד חם.

אבל סוף החום לא מרגיש כאוטופיה אלא כמשהו שבאמת עומד לקרות בקרוב.

תמיד בעונה הזו חל גם שינוי בתפיסה שלי את החום. אני בדרך כלל מתחילה להצטער, שקיטרתי על החום.

מה אנחנו לא עושים בקיץ כדי לרסן את החום המשתולל? מדליקים בבית מאוורר ומזגן, נצמדים לבקבוק מים קרים, מתכננים טיול לפי התחנות הממוזגות שבדרך.

לא כולם מנסים לרסן את הקיץ. פנחס שדה בשירו המקורי עם הכותרת המקורית – "על אי הצורך לקנות מאוורר", מתייחס לחום באופן בודהיסטי לגמרי:

"לא מכבר, ביום קיץ כבד בשרב,

אמר אלי מישהו: למה לא תקנה לך מאוורר

ללחום בשרב הזה.

ואתה איש יושב בית כל

ימיך, ובלילות.

וחשבתי בדבר, אך אמרתי אל ליבי: הנה אני

אין לי מלחמה עם החום, או עם הקור,

ואין בליבי עליהם טרוניה כלשהי.

הן לא בזדון באים הם אלי.

לא את רעתי הם מבקשים.

הם נולדו כך, חום הקיץ, צינת החורף. אין זה אלא כפי שבראם הבורא.

בטבע הדברים הוא. על פי מתכונתו של סדר העולם.

הייתי אומר, בבואי להרהר בדבר, כי ליבי רוחש אליהם כמו ידידות.

בבואם אני אומר להם: ברוכים אתם בבואכם, ובלכתם: לכתכם לשלום."

(מתוך איך זינג ווי א פייגאלע – שוקן 1993)

כל כך הרבה השלמה ושלווה בשיר קטן אחד.

חורף,

עכשיו אני מדמיינת שעוד מעט יהיה קריר ושצריך יהיה לקחת סוודר ושבערב אי אפשר יהיה סתם לשבת במרפסת בשרוול קצר. פעם, בשירות הצבאי, ליוויתי קצין גרמני לביקור בבסיס צה"ל. הוא אסף אותי בבוקר חורפי ודיברנו על הקור. אמרתי לו, שתמיד קר לי בחורף והוא אמר ש"אין דבר כזה קר, יש רק לא התלבשתי מתאים." וחשבתי שהוא ממש צודק. חורף באזור שלנו נתפס כתקלה וגשם כתקלה חמורה. החורף, בניגוד לקיץ, לא נתפס כמשהו, שצריך להיערך אליו.

וחשבתי על ההבדל בין עמים שצריכים רוב הזמן להעטות על עצמם בגד חם כדי להרגיש בנוח, כמו האירופאים לבין עמים, כמונו, שצריכים להוריד בגדים או לדאוג שיהיו מאווררים כדי להרגיש בנוח. ונזרקתי במחשבותיי לטיפול וחשבתי על מטופלים שונים. כאלו שזקוקים בטיפול לחום ולמקום מגונן ועוטף כדי שיוכלו להרגיש בנוח לספר מליבם ולשאוב כוח לחולל שינוי. ומטופלים אחרים שזקוקים להשיל מנגנוני הגנה, שנעטפו בהם כדי שיוכלו באופן קצת יותר מאוורר ליהנות מאוויר צח ומחום החיים, שלא הצליח לחדור דרך שכבות ההגנה שפיתחו.

השלמה וחסד וגם פרידה יש בשירה המינורי של המשוררת הפלאית, שהחלה לכתוב רק בגיל 92, שיבטה טויו. כך היא כותבת בשירה "מאוורר":

"אם איני משנה את כוונו

וחובטת בו קלות

המאוורר שלי מסרב לפעול

הוא נוקש ונוקש בקול

כסובל מכאב

החלטתי –

מחר אקנה חדש

תודה לך

על ארבעים שנה

של רוח נעימה

עכשיו נוח לך בשלווה"

(מתוך הבוקר בא תמיד – לוקוס, 2017)

כל כך הרבה חמלה והודיה יש ביחסה של טויו למאוורר, שסיים את תפקידו. לו רק הייתה לנו כזו חמלה והודיה לבני אדם, שסיימו לכאורה את תפקידם ונכנסו לחורף של חייהם.

שנה טובה וסתיו נעים.