אחד הזכרונות היפים והמיוחדים ביותר ששמעתי מחוויות קריאה בילדות הוא של יערה קידר,
כפי שסיפרה בהרצאה שלה, "לא לפי הספר".
כילדה, היתה יערה גונבת את קופסת הקמח מהמטבח של אימה, בחדרה היתה מפזרת שכבת קמח דקה ועדינה על דפי הספר, וכשפתחה אותו נשפה באוויר, כדי שקסם הקריאה יתחיל.
בליווי שירה ייחודית של אורן ברזילי, אנימציות
ואיורים מקוריים של רינו אבידר וגפן רפאלי,
יוצאת יערה אל מסע בעקבות עולמות האופנה בספרים.
יערה הובילה אותנו בין קורותיהן של הולי גולייטלי, אליס, דורותי, אורלנדו ודוריאן גריי, לביוגרפיות של קפוטה, קרול, בלום, וולף וווילד וגולדברג.
ראשית, לא ידעתי ושמחתי לשמוע על כך שגם סופרים היו אייקונים של אופנה לאורך השנים.
קידר גם מלמדת ומקבילה בין ביוגרפיות הכותבים והכותבות לדמויות בספרן, ומראה כיצד ייצוגים קולנועיים ואיורים ספרותיים שעוצבו מתוך הספרים השפיעו על עולם האופנה לאורך ההיסטוריה.
וכך אנחנו עוברים בין השמלות, לכובעים, לחליפות המחויטות והנעליים המפורסמות.
הרהרתי עם עצמי, כשקראו לי בפעם הראשונה את כובע קסמים, פרץ ממני רגש בלתי מוסבר. יש בי זיכרון עמום של עצמי יושב ומצייר את אותו כובע קסמים בו אני שט.
ההרצאה החזירה אותי לספרים של אליס ושל דורותי, קראתי בהם שוב, מחפש ראיות לסינר הלבן, לשמלה המשובצת, לנעליים האדומות.
ואז נפל לי האסימון, הבנתי.
הבנתי שאותו זיכרון עמום שלי מצייר את כובע הקסמים, כבר התערבב והושפע מהכובע באיורים השונים שקיבל בשלל הגרסאות להן זכה הספר.
"בגילאים של טרום קריאה, האיורים הם הסיפור, לא האותיות שמקשטות את הדף", כך אני תמיד מדגיש בפני הורים וא.נשי חינוך ומפציר להראות את האיורים לילד בעת קריאת סיפור.
פתאום חשתי בכובד המשקל והחשיבות הבלתי ניתנת לגישור של המאיירים המנכיחים לנו ייצוג ויזואלי בלתי נשכח הנטמע בזיכרון הראשוני.
המסע של דורותי מתחיל בסערה השמיימה, רק אחרי שהיא מקבלת את ברכת הדרך מהמנצ'קינים ומפיית הצפון, היא נכנסת פנימה אל ביתה שעף השמימה ומתכוננת למסע.
וכך מתואר בגירסה הראשונית באנגלית (בתרגום חופשי שלי) :
" לדורותי היתה רק שמלה אחת נוספת מזו שלבשה, וזאת למרבה הפלא, היתה נקייה ותלויה על וו ליד מיטתה. זו היתה שמלה מאריג משובץ בריבועי לבן וכחול. הכחול כבר היה דהוי במקצת בשל הכביסות הרבות אך עדיין היתה זו שמלה יפה..."
הנעליים שדורותי נועלת בלויות והיא מחליטה לבדוק האם נעלי המכשפה יתאימו לה למסע. הן אכן מתאימות, אך בספר הנעליים אינן אדומות כלל וכלל אלא כסופות...
כולנו זוכרים את הסרט, את הנעליים האדומות, את שמלת התכלת והחולצה הלבנה מתחת לה.
במירוץ בין קריאת ספר לצפייה בסרט אל עבר הרי הזיכרון יש מנצח אחד בלתי מעורער.
ואם לחזור אל אבקת הקמח הלבנה המתפזרת בקסם הקריאה,
האם יערה קידר זוכרת איך דמיינה את דורותי ואליס בפעם הראשונה? ואיך הן חקוקות בזיכרון הפרטי של כל אחד מאיתנו?
לסיום אספר בקצרה את קורותיה של מריה גוודלופה אשר מתגוררת עם אימה בשדרה החמישית בניו יורק.
מריה היתה אישה שגרתית למדי, במראה, בחוכמה, בגובהה ומשקלה, היא עבדה כפקידה זוטרה בחברה גדולה. אישה ממוצעת שחלק יגדירו כאפורה ומשעממת.
בוקר אחד בדרכה לעבודה, נתקלת מריה בחנות כובעים חדשה. היא פוסעת פנימה ומתחילה למדוד כובעים בביישנות. לפתע ראתה כובע שמשך את תשומת ליבה, מדדה אותו, והכובע, היה מהמם!
לצידה עמדו ילדה קטנה ואימה, שנכנסו לרכוש כובע גם כן. הילדה האירה את תשומת לב האם לכובע היפה של הגברת לידן, והאם החמיאה למריה על הכובע שכה הולם אותה.
מבט אחרון במראה, תשלום בדלפק עבור הכובע ומריה יצאה לרחוב.
הבוקר היה יפה במיוחד, חשבה לעצמה מריה, היא שמה לב ללבלוב העצים, לפרחים באדניות החלון,
היא היתה מאושרת.
כשעברה ליד בית הקפה הסמוך לעבודתה, כרגיל הוא היה מלא עד אפס מקום בלקוחותיו הקבועים. אחד מהם, צעיר ויפה הסיר עיניו מהעיתון וקרא לעברה, "שלום לך, חדשה כאן? תצטרפי לכוס קפה?"
הוא מעולם לא דיבר איתה קודם ומריה המשיכה מבויישת וסמוקה בדרכה.
בבניין בו עבדה פתח לה השומר את הדלת וברך אותה בשלום לבבי, במעלית, שאלו ולחצו עבורה על כפתור הקומה הרצויה, ובמשרדה החמיאו לה כמה טוב היא נראית היום.
בסיום יום העבודה, במונית הביתה נזכרה מריה בקורות היום ואיך השתנו חייה בזכות הכובע שקנתה.
היא דילגה במדרגות ונכנסה לדירתה. אמה לא פיספספה גם היא את המראה החדש והחמיאה למריה על האור בעיניה, "כמו שהיית ילדה", אומרת האם.
כן. "הכול בזכות הכובע". מריה משתפת בשמחה.
"איזה כובע?" שואלת האם.
מריה בודקת את ראשה, ומגלה את מה שאינה רוצה להאמין לו. כובע הקסמים שלה אבד.
מריה מתרסקת על ספת הסלון ומנסה להיזכר היכן הורידה את הכובע מראשה.
לא במונית. לא במשרד. לא במעלית. לא בהפסקת הצהרים.
היא שחזרה את כניסתה לחנות בבוקר, את חבישת הכובע על ראשה,
את ההתבוננות במראה ואת הליכתה לדלפק כדי לשלם עבורו.
ואז נזכרה בבהירות מכאיבה איך הניחה את הכובע ליד הקופה כדי להוציא את ארנקה.
מקור הסיפור אינו ידוע.
ואשאל אותך כעת, איך נראה כובעה של מריה בדמיונך?