ביבליותרפיה: כלי או שפה?כשאנשים שואלים אותי מה היא ביבליותרפיה אני לרוב מתקשה לענות.
מדוע כל כך קשה להסביר אותה, לתת לה הגדרה, פשר, מילים פשוטות?
אני מסתפקת, בלית ברירה, בתשובה שביבליותרפיה מתמקדת בשילוב של קריאה וכתיבה- קריאה של סיפורים חיצוניים מתוך ספרים, סיפורים ושירים וחיבור שלהם אל הסיפור הפנימי והאישי של כל אחד מאיתנו. אולם זו תשובה חלקית, טכנית, שלא מניחה את דעתי. מרגישה שזה לא ממש זה, שזה רק ליד.
לאורך הזמן, לאור עבודה עם מטופלים, אני מבינה יותר ויותר שהקסם, הדבר הלא מוסבר הזה שיש בביבליותרפיה, נובע מתוך הקושי להסביר אותה. אני מבינה שצריך לחוות אותה, שצריך לתת לה לעבור דרכך. בהסברים "על רגל אחת" אנו עושים לה עוול מסוים
, מציגים אותה ככלי, כמשהו שדרכו מגיעים למשהו אחר, משהו שפשוט נעזרים בו אבל הוא נותר נפרד.
הקסם של הביבליותרפיה נובע לטעמי מכך שהיא לא הדבר שבאמצעותו אלא היא היא הדבר כשלעצמו שפה בפני עצמה מרחב שנפתח שבו מתרחשת חוויה מלאה ומגוונת. איך אפשר באמת להסביר במשפט אחד שפה? לתת מילים למשהו שהוא עולם שלם?
אדגים זאת באמצעות מפגש עם מטופלת:
היא הגיעה אלי לטיפול בגלל חרדות שנמשכות שנים ומתבטאות בתחושות פיזיות של מחנק, חולשה, בחילות. לחרדות שלה לא היו מילים או פשר, הן פשוט קיימות, לוקחות ממנה את כל הכוח. במקום לחיות את החוץ, את העולם, הן גוררות אותה אל הפנים, אל הגוף שלה, אל הסימפטומים שלו שאי אפשר להתעלם מהם, שלא מאפשרים לחיות.
היה משהו בחרדות שהפך את המצב הפיזי למצב כל כך חרומי שלא אפשר פתח לתת להן מילים ושפה ולכן גם לא אפשר מרחק כדי להתחיל להבין אותן, להתבונן בהן ואולי אפילו לשנות את המצב.
באחת מן הפגישות הבאתי את השיר של יונה וולך:
גופי היה חכם ממני
כח הסבל שלו היה פחות משלי
הוא אמר די
כשאני אמרתי עוד
גופי
גופי הפסיק
כשאני עוד המשכתי
גופי לא יכל
כשל
ואני קמתי ונאלצתי ללכת
וגופי אחריי
אחרי שקראנו את השיר היא בחרה שלא להתייחס אליו ישירות והמשיכה לדבר על הסימפטומים הפיזיים. כשהסבתי את תשומת ליבה ל"התעלמותה" מהשיר היא הגיבה ואמרה שהיא לא מתחברת אליו. בהמשך לכך אני חשבתי על מה זה לא להתחבר לשיר? האם ייתכן שהוא לא עשה לה כלום? או שמא ישנו משהו בלתי נסבל עבורה בשיר שגורם לה להדוף אותו?
השיר הובא מעתה ואילך אל כל הפגישות והיה מונח על השולחן בינינו. הוא הפך להיות בן לוויה אילם לכאורה, איש נוסף בתוך החדר. מידי פעם שאלתי אותה עליו והיא לאט לאט, מפגישה לפגישה, החלה מתייחסת אליו, מספרת דרכו על הגוף שלה, על התחושות שהיא חשה, על תחושות המחנק בגרון שמתרגמות את המחנק של הנפש וחוסר השליטה בחייה.
התחלתי להרגיש שמתוך המקום של הסימפטומים הפיזיים הבלתי מוסברים מתחיל להיווצר לאט לאט דיאלוג בין הגוף והנפש שנותן מילים לחרדות, שמספר את הסיפור שלהן. הגוף, שהרגיש כמשהו חיצוני, קשה, בוגדני, שמשתלט על כל חוויית החיים, השתנה בהדרגה לישות שאולי צריך להקשיב לה, להבין למה היא מדברת, למה היא נוכחת ומכבידה. בנוכחות השיר בתוך הטיפול, עלתה פתאום השאלה המהפכנית, האם הגוף לטובתי בעצם? מזהיר אותי שאני לא יכולה יותר, מאפשר לי להיות לא יכולה, גורם לי לעצור ולבדוק מה לא בסדר כי אני לא אפשרתי לעצמי לעשות את זה? האם הייתי צריכה גוף שיקרוס בשביל להצליח לעצור? למה אני צריכה לעצור?
השיר, מרגע הבאתו, היה נוכח לאורך כל הטיפול, הפך למטרייה שתחתיה נוצר הדיבור בינינו. הייתה לו נוכחות שפתחה שפה אחרת. הוא היה הרבה מעבר לכלי שדרכו מגיעים למשהו, הוא הפך לישות נוספת, למרחב, למקום, לשפה שדרכה הסימפטומים הפיזיים, הגופניים קיבלו פתאום מילים ופשר פנימי, רגשי. לא היה צריך להגיד את זה, זה פשוט קרה, אפשר היה לדבר עם החרדות, לשוחח עמן, להפוך אותן מדבר קפוא, רודני, לא נגיש, למשהו חי וכזה שניתן לשינוי ותנועה.
זהו בעיני, קסמה של הביבליותרפיה, השפה שהיא יוצרת בתוך טיפול, שפה שמעוררת מתוך חוויות את שפתו הייחודית של המטופל.