בסוף היום /ארז לב ארי ופטריק סבג אם הייתי סולח הייתי מאושר
אם הייתי בורח הייתי "מסודר" אם הייתי שביר הייתי מסוגל אם הייתי שבוי הייתי מסוכן אם הייתי צורח הייתי נשאר אם הייתי שקט הייתי נרדם אם הייתי... בסוף היום זה רק אני וזה רק את והילדים ואלוהים, וכל השאר הבל הבלים מה שהיה הוא שיהיה - אז תכבי לי את האור ובואי נלך לישון - יש יום חדש בקצה הלילה אם הייתי סולח הייתי מאושר אם הייתי בורח הייתי "מסודר" אם הייתי שביר הייתי מסוגל אם הייתי שבוי הייתי מסוכן אם הייתי יודע הייתי מדבר אם הייתי אני הייתי מישהו אחר אם הייתי... בסוף היום זה רק אני וזה רק את והילדים ואלוהים, וכל השאר הבל הבלים מה שהיה הוא שיהיה - אז תכבי לי את האור ובואי נלך לישון - יש יום חדש בקצה הלילה
יש שירים שתופסים אותך בהפתעה, לא מוכן, בנסיעה לילית על רקע פנסים מרצדים, מילותיהם מהדהדות בך ואתה חוזר אליהם בבוקר שלמחרת, אל בין דפי האינטרנט, אל הסרטונים בצינור ולאט לאט הם הופכים לחלק ממך.
כך קרה לי עם "בסוף היום" של ארז לב ארי.
אני מזמזם את מילות השיר, מנסה להשלים את משפטי הבית בעצמי,
איך הייתי אם הייתי סולח? שביר?שבוי? בורח?
איפה הייתי נשאר אם הייתי צורח?
את מה אני יכול לצרוח?
לא קל לענות על שאלות אלו. לתחושתי, יש כאן הרחבה של הגדרות העצמי. הניסיונות להגדיר עצמך מראש או תוך כדי התמודדויות יומיומיות הם ניסיונות לשכלל את הגדרת העצמי שלך. להבין טוב יותר מי אתה. מאמנים אישיים יגדירו זאת כ"ערכים שלך", פסיכולוגים יגדירו זאת כהגדרות ל"עצמי", ל-self. ה-self הינו מרכיב באישיותנו המתמודד מול החוויות והאינטראקציות היומיומיות ודרכן ישנו ניסיון להגדיר את אותה מהות פנימית חמקמקה. בתחילה, פרויד וחבריו הגדירו את ה"עצמי" כמהות רציפה ושאינה משתנה, גם אם לעתים היא נעטפת בזהויות מזויפות, שאינן מאפשרות לנו להביע את עצמנו האמיתי. כיום, מאז החל סאליבן להתייחס לעצמי כאל אוסף של "ישויות" ומאז התפתחותה ועלייתה של התיאוריה האינטר סובייקטיבית, ישנה הבנה כי ביחסים הבין אישיים שלנו עם אחרים (בן/בת הזוג, ילדים, חברים, מכרים, מוכרים בחנות ובוסים בעבודה) מתבטא מרכיב שונה ונוסף מאישיותנו, מעצמנו. כך גם מול סיטואציות חיים שונות (שמחה, כעס, אהבה, תסכול, חוסר וודאות, הצלחה). הניסיון כיום הוא לנסות ולזהות מאפיינים ייחודיים אלו, לאגד אותם תחת "מטריה" אחת ולהבין כי אנחנו אמנם שונים בסיטואציות שונות, אך מגוון זה הוא- הוא העצמי שלנו.
בהתמודדותי מול שאלותיו של לב ארי, כתגובה ראשונית, רציתי לענות לשאלה במילתה שלה, אם הייתי סולח, הייתי סולח, ואם הייתי צורח אז הייתי צורח. הבנתי כי אלו ניסיונות שלי להתחמק מן המהות האמיתית של שאלות אלו. שזהו רצון ראשוני להשאיר את התשובות לשאלות אלו ברמתן המכוסה, הנעלמת. התקשיתי, ואילו לב ארי, לא רק שמתייחס לשאלות, אלא הוא אף עונה עליהן באסוציאטיביות מטאפורית המאפשרת מחשבה ודימיון לעולם רחב של ביטויים ודימויים.
בסוף השאלון מגיע הפזמון החוזר, המחזיר את לב ארי, ואותי, לבסיס הקבוע של חיק משפחתי, של היומיום, השגרה.
איני מצליח להחליט אם "מה שהיה הוא שיהיה" ו"אם יש יום חדש בקצה הלילה" מבטא מקום של נחמה, או של ייאוש. האם יש כאן מקום לתקווה כי הנחמה במשפחה תימשך לשנים או שמא החיפוש התמידי יישאר ועימו תחושת הנדודים.
בנוסף עומד כאן לב ארי על מהותה של ההוויה האנושית. המנעד, המתח שבין החיפוש אחר שינוי, אחר צמיחה, "דחף החיים", לבין הרצון להומיאוסטזיס, לסביבה קבועה ובטוחה, ל"דחף המוות" (דחף החיים והמוות הינם מושגים מן התיאוריה של פרויד המתארים את יכולתנו ליצור ולהרוס, להתפתח ולהישמר. תיאורטיקנים רבים התמקדו גם הם במושג זה, ביניהם אוטו ראנק, שהפך אותו למרכז התיאוריה האישיותית אותה הגה). מבחינה פסיכולוגית, המנעד בין העמדות הוא החשוב: לשם כול יציאה למסע, ישנו צורך להתארגן, לשמור על מקום קבוע, לנוח, לחלום. כך גם בסופו של כול מסע, חשוב לחזור אל מקום בטוח, להרהר, להפנים ולצמוח מן השינויים שקרו לנו במסעותינו, הפיזיים או הרגשיים.
אני חושב שאולי פזמון השיר משקף את המנעד בין עמדות אלו. ("בסוף היום זה רק אני// וזה רק את והילדים ואלוהים// וכל השאר הבל הבלים // מה שהיה הוא שיהיה - אז תכבי לי את האור //ובואי נלך לישון - יש יום חדש בקצה הלילה." )
היכולת לייצר תחושת עצמי קוהרנטית ושלמה, המסגלת ומסתגלת להגדרות חדשות הנובעות מאירועי היומיום השונים, תתאפשר רק כאשר ישנו עוגן בטוח לצאת ממנו למסעות חקר. הבית הינו המניע להתפתחות והמקום להתכנס בתוך עצמנו, "להתחבר" מחדש.
השיר מהדהד בי סוף של יום אחר, "בסוף של יום" של פורטיסחרוף. שם בסוף היום, החיפוש כבר נרגע, אולי ממרום הגיל ולאחר שנים של חיפוש,
"בחוץ שוקעת ארץ, ואת לא ממהרת// בסוף של יום תופס מקום על המיטה המשותפת.// כמה שאני אוהב אותך."
בחיק משפחתי, על הספה עם אשתי, בידיו המתחבקות של בני, מצבריי מתמלאים אל מול אתגרי היומיום.
לסיום, לא אתחמק מן השאלות עצמן ואנסה להוסיפן לעצמי המרובה, המגובש, המתגבש:
אם הייתי סולח הייתי שלם. אם הייתי בורח הייתי פוחד. אם הייתי שביר הייתי נפגע. אם הייתי שבוי הייתי משתגע. אם הייתי צורח הייתי פוגע. אם הייתי שקט הייתי משועמם. אם הייתי...
אתם מוזמנים לנסות את התרגיל על עצמכם, וכמו תמיד אשמח לשמוע את מחשבותיכם, והרגשות שהתעוררו בכם בעקבות השיר.