"לא שם אבל קרוב" על בני הדור השני ותרומתם של תהליכי כתיבה לרווחתם האישית.

בני הדור השני, ילדיהם של ניצולי השואה, גדלו לצד הורים פגועים המנסים לשקם את חייהם. הם חיו בסמיכות כה גדולה לאנשים אלו, לשתיקתם או לדיבורם הבלתי פוסק, לחרדות מתמשכות, לצלחת שאסור להשאיר בה פירור, לרצון עז בהישגיות, לקידוש ערך החיים. אלו הם רק חלק ממגוון התחושות שספגו במהלך חייהם.

ויניקוט מתאר את התינוק כמי שנולד עם פוטנציאל לאינדיווידואליות ייחודית של אישיות שיכול להתפתח בהקשר של סביבה מחזיקה, נענית, שמספקת אם טובה דיה (אוגדן, 1986). ויניקוט ממשיך ומסביר שכאשר ממירה האם את חוויותיו הספונטאניות של התינוק במשהו משל עצמה, חווה התינוק הפרעה טראומטית בתחושת העצמי המתפתח שלו. כאשר "חדירות" אלו הן מאפיין עיקרי ומרכזי של מערכת היחסים, ינסה התינוק להגן על עצמו בכך שיפתח ארגון אישיות שני, ארגון העצמי הכוזב. עצמי כוזב זה עומד על המשמר ומסתגל לצרכיה המודעים והלא מודעים של האם. מאחורי חזית זו מתפתח ונשמר העצמי האמיתי (אוגדן, 1986). .

שורדי השואה, רובם ככולם, סובלים מתסמינים פוסט טראומטיים. ישנה הבנה רווחת כי נפשו של אדם, חזקה ככול שתהיה, לא תימלט מעול המשא של זיכרונות האירועים הבלתי נתפסים במהלך השואה.

השפעתה של טראומה מתמשכת בכלל, ושל השואה בפרט, על דורות ההמשך, מומשגת כ"העברה בין דורית". גמפל מתייחסת לכך במאמרה כאל זרם אינסופי בו אנחנו חשים בגופנו בנוכחות של אבותינו וחשים שגופנו הוא בתוך ילדנו. היא מדגימה זאת דרך השיר "לכול איש יש שם" של זלדה (גמפל, 1987). שם המשפחה כמקום של זיכרון ושייכות לשושלת, השם הפרטי כתהליך חניכה וקבלה לאותה שושלת. היא מייחסת משמעות רבה לשם הניתן וטוענת כי הוא יכול ועלול לחרוץ גורלות כי בתוכו, בהברות הספורות שלו, הוא מהווה את מהותנו האנושית ומעורר מגוון של רגשות וזיכרונות. רבים מבני הדור השני קרויים על שמם של קרובים שניספו בארץ רחוקה ובכך הם משמרים את זיכרון המתים ומשמשים כנר זיכרון חי.

ל"העברה בין דורית" ישנם שני היבטים, האחד מודע והשני לא. בראשון, העברה ישירה, נכללות ההעברות הנעשות באופן ישיר, לדוגמא סיפורים בלתי מותאמים לילד על חוויות ההורה בשואה. הילדים לומדים לחשוב ולהתנהג כמו הוריהם. עולם האסוציאציות שלהם בא מעולם השואה, לעיתים נדמה שהם עצמם היו שם. ההיבט השני של ההעברה, "העברה עקיפה" הינו בלתי מודע. היבט זה כולל תקשורת בלתי מילולית, ותמות יחסים המוטמעות בילדים בעקבות הורות שאינה טובה דיה מצד הוריהם (וויס ווויס,2000). חיפושים במגירות ההורים אחר עדויות לשורשי המשפחה, חוסר אמון בסיסי או חוויה של בדידות וניתוק מתאימות יותר לסוג ההעברה השני.

ישנם מאפיינים ייחודיים לבני ובנות "הדור השני לשואה". כדוגמא אזכיר את חוסר היכולת לתת אמון באחר, את תחושות האשמה, ואת החיים כנר זיכרון. ניתן להבחין בעוצמתם של סימפטומים אלו כפועל יוצא של הזמן בשנים שעבר מאז סיום המלחמה וברמת הפגיעה והפניות של ההורים לגידול ילדיהם. האס (1999), טוען בספרו "בצל השואה" שחווית הילדות לצד ניצולי שואה מאופיינת בשלוש מילים- פחד, חשדנות וציניות. הוא טוען כי עבור ילדים אלו ברור כי העולם הוא יריב עוין. על פי האס, ילדי ניצולים רבים חשים נפגעים מהשלכותיה הממושכות של השואה, הם כועסים על הוריהם שלא היו נגישים ריגשית. כמו כן, הם מאמינים שאינם יכולים לבטא זאת ועליהם לשאת את כאבם של הוריהם, הניצולים עצמם.

שפט (1997) מגדירה קונפליקט זה כ"מטלה הבלתי פתירה". בבסיסו הקונפליקט הבלתי אפשרי לפיתרון בין הרצון לעצמאות ולהתרחקות לבין להיות קרוב ולתמוך. שפט מצאה כי בכול ניסיון לפתור קונפליקט זה, בין אם בהתרחקות או קירבה ודאגה, ישנו תסכול עז וחוסר הצלחה לעמוד במשימה. מוטיבים שכאלו הם מרכיב עיקרי בסיפוריהם האנושיים, המורכבים והעצובים אותם סוחבים בני הדור השני.

תהליכי כתיבה פרטניים וקבוצתיים תורמים לבני הדור השני בכמה אספקטים.

הראשון שבהם הוא ארגון והתחקות אחר הסיפור האישי והמשפחתי. במשפחות בהן סופרו קטעי דברים, בהן הטראומה יצרה מקטעים, הכחשות והדחקות, נוצר אצל בן הדור השני סיפור חיים מקוטע, בו רב הנסתר על הגלוי. סיפור בו חלקים רגשיים מודחקים ונמחקים, והשלמת הפערים של ידע ומודעות מושלמת על ידי דעות קדומות ובהכללות מוטעות.

ההתחקות אחר הסיפור המשפחתי, כתיבתו, תוך כדי ניסיונות ועבודת מחקר גנאולוגית מאפשרת יצירת מתווה קוהרנטי המבוסס על עובדות וזיכרונות.

האספקט השני הינו היכולת לקחת ולקבל מקום שמעולם לא ניתן להם. על הדפים, בין השורות, מתחילים בני הדור השני לספר את סיפורם האישי, לא את של הוריהם, לא כפי שנתבקשו לזכור או להזכיר לאחרים, אלא כפי שהם יודעים ורוצים לספרו. בתהליך זה הופכים בני הדור השני מעדים לטראומה, לנוכחים, בעלי סיפור אישי משל עצמם. אמיר (2013) מתארת זאת בספרה "תהום השפה" כהיעדרה של פונקציית העד בנפש. בהתמודדות עם טראומה, ישנה חשיבות רבה לנושא העדות ולתפקידו החיוני של האחר כנושא העדות לטראומה שפעמים רבות הקורבן עצמו לא היה ולא יכול להיות עד לה. אמיר מתייחסת להתפתחות האדם לצד טראומה כזאת העוברת אליו בהעברה בין דורית. אמיר מתארת את חשיבותו של התינוק כנושא העדות אך גם את העברתה של האם אליו את תחושת הקורבנות וחוסר הישע (אמיר, 2013).

זהו תהליך מורכב, מסקרן, מרגש ומרתק במיוחד שהמתמודדים איתו יוצאים נשכרים.

בסדנאות שלנו לדור השני, בתהליך מובנה, מרגש, אינטימי ומרתק, בעזרת טקסטים של אחרים ובאמצעות תרגילי כתיבה פשוטים ונגישים, מתוודעים המשתתפים לסיפור המשפחתי של הוריהם ולסיפור שלהם כעדים מקרבה ראשונה למאורעות השואה.

תודה מיוחדת ליוסי וינוגרד על האישור בשימוש התמונה המצורפת.