"אין אדם שהוא אי", כתב המשורר האנגלי ג'ון דאן. הוא בעצם התכוון לומר, שכולנו רקמה אנושית אחת חיה. ואכן, הקבוצה היא זירת ההתפתחות שלנו מיום...

על המסע המופלא של הקבוצה "כמו מניפה", קבוצת ביבליותרפיה לאמהות לילדים עם אספרגר במסגרת עמותת אפי-אספרגר ישראל. ארבע נשים. ארבעה עולמות....

בני הדור השני, ילדיהם של ניצולי השואה, גדלו לצד הורים פגועים המנסים לשקם את חייהם. הם חיו בסמיכות כה גדולה לאנשים אלו, לשתיקתם או לדיבורם...

לא פעם כשאני מציג את מקצועי בפני אחרים הם אומרים לי, מה לי ולטקסטים? אני לא קוראת שירה... הספר האחרון שקראתי מונח עם סימניה בעמוד 27 כבר...

הציטוט בכותרת הוא לא שלנו. כתב אותו סופר דגול, את שמו תמצאו בסוף הפוסט. מבלי לדעת, התייחס הסופר במשפט זה לעבודה הקבוצתית שאנו עושים. חלק גדול ממלאכת הביבליותרפיה נעשה בקבוצות, ואנשים, במיוחד כשהם בקבוצות, הם יצורים מורכבים. יש משהו בקבוצה, שמזכיר לנו את הקבוצה הראשונה, שהשתייכנו אליה – המשפחה. בראש הקבוצה עומד מנחה או שניים והם, ירצו או לא, מקבלים את תפקיד ההורים במשפחה מרובת האחים. יש קבוצות, שלהן מטרה מסוימת, התמודדות עם נושא כגון הורות לילדים עם צרכים מיוחדים, כתיבת סיפור

רוחות הסתיו ומזג האוויר המתקרר מאותתים על בואה של שנה עברית חדשה. על פניו, אין דבר חדש תחת השמש וניתן לראות בראש השנה כהמשך ישיר של השנה שעברה. עם זאת, תקופת החגים, בין אם נרצה או לא, מאפשרת לנו, באופן סימבולי, לעצור לרגע ולהרהר בסיפור המתמשך של חיינו. הרהור שכזה, כמו פתיחתו של דף חלק, כמו כתיבת פרק נוסף או פתיחת ספר חדש, מאפשרת לנו, ולו לרגע, להתחיל מחדש. ובפתיחה כמו בפתיחה, כל האפשרויות פרוסות לרגלינו. ולהלן שאלה - איזו פתיחה, מאיזה ספר חקוקה בזיכרונכם? לעיתים דווקא בפתיחה