"אין אדם שהוא אי", כתב המשורר האנגלי ג'ון דאן.
הוא בעצם התכוון לומר, שכולנו רקמה אנושית אחת חיה.
ואכן, הקבוצה היא זירת ההתפתחות שלנו מיום היולדנו.
היא המקום בו טמון פוטנציאל הגדילה המשמעותי ביותר עבורנו והצורך בה הוא צורך ראשוני והישרדותי.
בדיוק בגלל זה ההימצאות בקבוצה גם מאתגרת אותנו, לפעמים מעוררת חרדה, לפעמים מפגישה אותנו עם מה שלא נרצה לפגוש.
לא בכדי בשנים האחרונות ישנו שגשוג של מעגלים קבוצתיים במרחבים חינוכיים וקהילתיים, קבוצות טיפוליות ותמיכתיות, קבוצות לכישורים חברתיים ועוד: דרך האינטראקציה עם הזולת אנחנו לומדות.ים על עצמנו ודרך ההשתייכות אנחנו מרחיבות.ים את המגע שלנו עם העולם.
אל תוך הקבוצה אנחנו מביאים את ההיסטוריה האישית שלנו, את דפוסי התקשורת, את כאבי העבר, את המשאלות המודעות והלא מודעות שלנו – וכל זה פוגש את אלה של שאר המשתתפים בקבוצה.
מעגלים קבוצתיים מכל סוג מעוררים קונפליקט מרכזי: בין להיות חלק לבין להיבדל.
אנו תוהים: עד כמה יש מקום לקול האישי, הייחודי והאותנטי שלי? עד כמה אוכל אני להכיל קולות של אחרים?
מנחי הקבוצה – המנצחים על התזמורת – אמורים להחזיק את הקונפליקט הזה, את החשש והחרדה, את הגישושים הזהירים הראשונים, את הפחד מחשיפה - ולאפשר למרחב הבטוח להיווצר ולהתהוות. לבסס תחושה של שותפות ואוניברסליות מצד אחד ומהצד השני - לחזק בהדרגה את היכולת של הקבוצה להכיל ולתת מקום למגוון הקולות העולים בה.
זהו ללא ספק תפקיד מורכב ומאתגר, שמצריך מיומנות, מיקוד ורגישות רבים.
החדשות הטובות: אנחנו לא לבד בזה!
לעזרתנו נחלצים אינספור שירים, סיפורים, אגדות עם וטקסטים אחרים, שיכולים ללוות את התהליך הקבוצתי על כל שלביו ולעשות בדיוק את זה:
· יצירת אוניברסליות – דרך קריאה משותפת של שיר או סיפור הנוגעים בתמה רגשית כלשהי, שעל אף השונות בקבוצה היא מוכרת לכולןם מעצם היותה חלק מהמנעד הרגשי האנושי.
· יצירת מרחב לביטוי אישי – דרך תרגילי כתיבה מונחים, דרך היכולת להשתהות ולהתבונן פנימה גם במרחב הקבוצתי ולהניח לקול האישי והייחודי להתבטא על הדף.
· יצירת חיבורים – סיפור הוא דבר שמעורר חיבור והזדהות. אלה מתעצמים דרך מעגלי שיתוף והדהוד, אשר טווים פסיפס שלם המייצג את הקולות השונים שעלו בקבוצה.
איך עושים את זה?
נבחר טקסט שידבר אל חברי הקבוצה ויהיה
להם נגיש ומסקרן.
נבחר טקסט שנוגע בחוויה שהיא גם אישית וגם אוניברסלית, כזה שיהיה קל להתחבר אליו ולהזדהות עמו.
נציע בעקבותיו תרגיל כתיבה, כזה שלוקח בחשבון את אופי הקבוצה ואת השלב ההתפתחותי שלה.
הנה דוגמא:
השיר הזה, של המשוררת מאיה וינברג, מתוך הספר "מהיד אל הפה", עוסק בנושא שמוכר לכולנו: הפער בין הפנטזיה למציאות. מי מאיתנו לא מוצאת את עצמה נאלצת להסתדר עם מה שיש או להתאים את הציפייה למה שקורה בפועל?
גם כשנצטרף לקבוצה חדשה נגיע עמוסי משאלות וציפיות ונצטרך לפגוש את המציאות ולערוך ביניהן התאמות. תרגיל כתיבה אפשרי עם השיר הזה יהיה לקחת את התבנית שהוא מציע ולצקת אל תוכה מילים משלנו:
במקום ____ - _______.
וכך הלאה.
התרגיל יאפשר למשתתפות הקבוצה להתאגד יחדיו סביב התמה המרכזית שלו, המוכרת לכולן, ויחד עם זאת לתת ביטוי להתמודדות האישית והייחודית של כל אחת. הוא יוכל גם לפתוח מרחב לשיח על הפנטזיה לגבי הקבוצה הספציפית לעומת המציאות.
זוהי דוגמא אחת מני רבות ומגוונות לאופן שבו עבודה עם שירים וסיפורים יכולה להניע, להעמיק ולתמוך בתהליכים קבוצתיים. ויש לא מעט דברים שנצטרך לקחת בחשבון:
איך לבחור את הטקסט הנכון?
איך לבנות את תרגילי הכתיבה ואת מעגלי השיתוף?
כיצד נראה מפגש קבוצתי שכלולים בו טקסטים ותרגילי כתיבה?
מה עושים את התוצרים?
כיצד אוספים את התכנים שעולים? ועוד ועוד.
בדיוק בשביל לענות על כל השאלות האלה, אנחנו בה-מילה פיתחנו את "שפה משותפת" – קורס קצר ויישומי שמתמקד בעבודה ביבליותרפויטית במרחב הקבוצתי.
יוצאים לדרך ממש בקרוב, כל הפרטים כאן:
https://www.ha-mila.org/so/9cOTxcSbZ?languageTag=en