המסע אל בטן האדמה

על המסע המופלא של הקבוצה "כמו מניפה", קבוצת ביבליותרפיה לאמהות לילדים עם אספרגר במסגרת עמותת אפי-אספרגר ישראל.

ארבע נשים. ארבעה עולמות. ארבעה מסעות אישיים. מסע אחד משותף של הקבוצה כולה וביבליותרפיה אחת. זהו תמצות גס של תהליך שהתרחש בקבוצת ביבליותרפיה לאימהות לילדים עם אספרגר שהתקיימה במסגרת עמותת אפי (אספרגר ישראל) שאותה זכיתי להנחות.

 

 

 

כעת, עם סיום הקבוצה, אני מביטה לאחור, משחזרת, שואלת, מבינה ושוב לא מבינה, והיום גם יכולה להגיד- מתרפקת על המסע שאותו ליוויתי במהלך קיומה של הקבוצה.

אז מה קרה באמת שם בקבוצה הזו? מה ייחד אותה? מה היא נתנה למשתתפות?

 

כשחושבים על קבוצות בכלל ומה הן מעניקות למשתתפים בהן, הדרך מובילה אל יאלום (2005) שהציע את קיומם של אחד עשר גורמים טיפוליים אשר מצויים בקבוצות טיפוליות והופכים אותן למקום שעוזר לאנשים, מחזק ומפתח אותם. בין הגורמים יאלום דיבר על הפחת תקווה, מתן תחושת אוניברסאליות, הקניית מידע, אלטרואיזם, למידה בין אישית, לכידות קבוצתית וקתרזיס.

כשאני משחזרת את מסעה של הקבוצה "כמו מניפה", אני רואה כיצד גורמים אלו נשזרו כחוט השני לאורך המפגשים והלכו והתחזקו בהדרגה עם התפתחותה. על הבולטים בהם אפרט:

מקום משלי: אחד התהליכים החשובים שהקבוצה אפשרה הוא שהיא נתנה מקום. על פניו לקיחת מקום נשמעת מובנת מאליה ואולם מדובר בהורים שלקיחת מקום עבורם היא לחלוטין אינה כזו. לרוב, בגידול ילד עם צרכים מיוחדים, הטיפולים, המשאבים והזמן מוקדשים לילדים עצמם כאשר למעשה גם ההורה זקוק לא פחות מהילד לתמיכה. הקבוצה הפכה מקום כזה לאמהות, מקום שאליו הן מגיעות אחת לשבוע, מפנות את הזמן הדחוס והלוחץ בשביל לאפשר לעצמן נשימה, עצירה, מקום להתבוננות וקבלת כוחות.

מה אפשר לעשות במצב הזה?: כבר במפגש הראשון של הקבוצה אמרתי לאמהות שכפי שאני רואה זאת, הן עצמן המומחיות לילדים שלהן. הידע והניסיון לאורך השנים בגידול הילדים הביאו אותן לידע וכלים מעמיקים שאותם הן יכולות לחלוק זו עם זו, להעביר הלאה. ואכן הקבוצה אפשרה שיתוף בידע וניסיון. כך אמא שחוותה לפני שנים את מה שאחרת מספרת שחוותה אתמול תרמה רבות להבנת הסיטואציה, ללמידת האפשרויות השונות להתמודדות עמה, להתבוננות מבחוץ על הדרכים האפשריות ועל מה שכדאי לעשות הלאה. לתחושתי ועל אף שלא מדובר בקבוצה שמטרתה הדרכת הורים, זה היה אחד הגורמים המשמעותיים בקבוצה. זו אמנם קבוצה טיפולית אבל היה אפשר גם לדבר על התלבטויות קונקרטיות ולקבל מענה.

אני לא לבד: יותר מכל, בעיניי הקבוצה תרמה בהפחת תקווה, בלכידות ובמתן תחושת האוניברסאליות.  התחושה שאני לא לבד, יש עוד אמהות כמוני, יש לי מקום שבו אני יכולה לומר את מה שלא יכולתי לומר, שבו אני נותנת מילים למה שלא העזתי מעולם. כך, אמהות שהגיעו אל הקבוצה מתוך המשפחה שלהן, יצרו עם הזמן מעין משפחה חדשה, משפחה עם כוחות, חוכמה אדירה ויכולת. משפחה שמדברת גם את הקושי ומסתכלת לו בעיניים ושממנה אפשר לחזור הביתה עם מעט יותר כח להמשיך ולהתמודד.

 

והביבליותרפיה? היא אפשרה את הפתח לספר את הסיפור. דרך קריאה וכתיבה המשתתפות כתבו את סיפורן. הן קראו האחת את השניה דרך המילים הכתובות ואלו שבעל פה. המילה הכתובה הפכה לקול נוסף בחדר, לעיתים קול שבלעדיו אי אפשר היה באמת להגיד. המילה הכתובה אפשרה העמקה במה שמפחיד לגעת בו ואפשרה את התקשורת שבין המשתתפות. במובן מסוים הביבליותרפיה, המילים הכתובות והנאמרות, הפכו ל"שפת האם" של הקבוצה.

 

בנקודה זו אביא קטע שכתבה תקוה בונה, משתתפת בקבוצה, קטע מרגש שבו היא מסכמת את המסע שעברה לאורך המפגשים שבעיניי מתאר את מסעו של אדם בתוך קבוצה בכלל וקבוצה "כמו מניפה" בפרט. תודה רבה לתקוה שהרשתה לנו לפרסם את הקטע במלואו:

 

המסע

כשהייתי ילדה אהבתי את ספרי זול וורן. היו אלה ספרי מסעות, שלקחו אותי למקומות רחוקים ושונים ככל האפשר מהשכונה בה התגוררתי. יותר מכל אהבתי את "מסע אל בטן האדמה". דימיוני נשתלהב מהמחשבה שהמקומות הרחוקים יכולים להיות פה, ממש מתחת לרגלינו, ושהמסע אינו מצריך התרחקות גאוגרפית מהבית.

בסדנת "כמו מניפה" יצאתי למסע כזה, מסע אל תןך העומק.

מדוע יצאתי למסע אל בטן האדמה?

כי בור עמוק ואפל נפער בחיי לפתע, ואחרי שצללתי לתוכו, טיפסתי החוצה חבולה כולי, ועלו בי שאלות שהתשובה להן מסתתרת בתוך הבור.

כיצד התהווה הבור? מהן השכבות הגאולוגיות שהוא מעמיק לתוכן? מדוע אחרי כל כך הרבה שנים עדיין פורצת ממנו לבה רותחת? כיצד הגיע לעומק שכזה?

הצטרפתי לקבוצה, ויחד יצאנו למשלחת שהעמיקה לתוך הבור וחקרה את מקורותיו.

לא הייתי מעזה לחזור אליו לבד, אבל יחד עם חברותי למשלחת, שהאירו את הדרך בפנסיהן הזוהרים, התקדמתי לאט לאט במורד הבור, ממששת את דפנותיו, לוקחת דגימות ומעבירה הלאה. יחד סיננו את העפר שמצאנו, מפרידות מתוכו את שרידי העבר. ניקינו כל שריד שמצאנו, חיברנו יחד חרסים, בזהירות בנינו תערוכה ארכאולוגית יפה מהעתיקות שמצאנו שם, בבור האפל. עלה גם רעיון להזמין מבקרים לתערוכה, אך אני מקדימה את המאוחר. באתי לספר על המסע למטה. איך אחזנו ידיים וסמכנו אישה על חברתה שתהייה לה לעיניים, למשענת ולחברה.

על המסע, שבו גילינו שהבור שחשבתי שמוריד אותי לתחתיות, הוא בעצם המנהרה עליה קראתי בילדותי, שמובילה לצד השני של כדור הארץ.

יצאנו בצידו השני של כדור הארץ. הכל שם שונה ולא צפוי. אבל אני לא לבד שם. יחד איתי הגיעו גם חברותי למסע, לחקור את העולם אליו הגענו ולהבין את חוקיו. לפעמים אנחנו בוכות מגעגועים לעולם בו גדלנו, אבל מתאוששות, וממשיכות בחיינו החדשים. מסע כזה עושים רק בכיוון אחד.

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

Featured Posts

I'm busy working on my blog posts. Watch this space!

Please reload

Recent Posts

September 20, 2018