"
ספריית בית-הכלא-
אני קוטף פרח
ממגדיר הצמחים"
זהו שיר הייקו קסום שכתב אואסאקה, איש יאקוזה בן ימינו, מתוך מושבו בבית הסוהר ביפן. איך אפשר לקטוף פרח מתוך ספר? האם ספר יכול לפצות ולהעניק חווית חופש בתוך מציאות של היעדר חופש? מסתבר שכן.
במהלך חודש הספר העברי, כמו פטריות אחרי הגשם, פורסמו במגוון אמצעי התקשורת אין ספור כתבות הנוגעות לעולם הספר והכתיבה. בין מבול הכתבות, משכה את תשומת ליבי דווקא כתבה אחת שפרסם עמי פרידמן במגזין הספרים של אתר ynet ושמה- "בלי סקס ומדעים- מה קוראים מאחורי הסורגים".
הכתבה מכניסה אותנו, הקוראים, אל מסדרונות בית הכלא רימונים שבשרון בו מרצים את עונשם 1100 אסירים, ומספרת לנו על הרגלי הקריאה שלהם. בתוך בית הכלא הזה, בין חומות הבטון וגדרות התיל, בין החוקים, הנהלים, המסדרים והשגרה המוכתבת מראש, ישנה הספרייה, מרחב קטן וקסום שבו הדמיון, הפנטזיה והחופש להפליג במחשבות נותרים מנת חלקם של האסירים. בהם לא ניתן לגעת. ולא רק זאת, יש דווקא רצון להעשיר ולחזק את פריצת הגבולות הזו, להעניק מרחב תנועה וחופש דרך המילים והשפה הכתובה. מיכאל, שמתראיין לכתבה, מספר על המשמעות של ספריית בית הכלא עבורו-
""אני בא לפה כי זה עניין של להיות יותר קרוב לספרים", הוא מסביר. "אין לנו פה במקום הזה יותר מדי דברים שמזכירים לנו את החיים שלנו בחוץ. כל דבר שקשור לספרים מזכיר לנו את החופש"".
שירו של אואסאקה היפני והדברים שמספר לנו מיכאל הישראלי מצביעים על המשמעות העמוקה ומרחיקת הלכת שמאפשרת הקריאה. על הקסם שדרכו המציאות האובייקטיבית מושפעת מהמציאות הדמיונית שבספר. בין חומות הבטון אפשר לפתוח ספר ולהרגיש שאתה קוטף מתוכו פרח, אפשר לצאת למסעות, טיולים, הרפתקאות, אפשר להפוך לדמות, להיות היא, להמציא דמויות אחרות, אפשר להגיע לכל נקודה בגלובוס, לשבת בבית קפה פריזאי, להתחמם על חוף ים ברזילאי, אפשר לנסוע אל המאה השש עשרה, להפוך לאביר לוחם ואפשר לנסוע אל העתיד הלא ידוע, אל העולם החיצון, לדבר עם אנשים, דמויות, יצורים וחיות. הכל אפשרי.
למה דווקא הכתבה הזו משכה את תשומת ליבי? אולי בגלל שמשהו בחומות הבטון הממשיות בבתי הכלא, אלו הישראליות ואלו היפניות, זרקו אותי אל חומות הבטון המטאפוריות שקיימות בעולמו של כל אחד מאיתנו. ואולי בגלל היחס האמביוולנטי שלי לחופש- אוהבת, חושקת, רוצה בו, כמהה אליו, אבל לא יכולה איתו. אי שם, בחודש מאי האחרון, היתה לי פנטזיה שחודשי הקיץ יהיו יותר פנויים ומרווחים. מטופלים שנוסעים לחופשות, ישיבות צוות שמתבטלות, אווירה כללית של חופש וריפיון שיגרה כולל. לקראת סוף יוני הבנתי שהתבדיתי. לא רק שהעומס לא ירד אלא אפילו עלה. בשבועות האחרונים אני מרגישה נחנקת בתוך העומס וכל כך צמאה לחופש שיאפשר לי לנוח קצת, לתת לעצמי זמן, לאגור כוחות. מצד שני, אני מכירה את עצמי. היציאה לחופש מביאה איתה גם חרדה. פתאום ריק, פתאום מפסיקים לעשות, פתאום יש זמן לחשוב, אולי יותר מדי. כאילו צריך להעביר את המוח ל- mode אחר, לא מוכר, להוריד הילוך ולאמן איזה שריר מנוון ולא מוכר. וזה לא פשוט לי. אנשים נוטים לחשוב שחופש הוא כיף וטוב לכולם אבל רובנו זקוקים לשגרה שאוספת אותנו, מסדרת לנו את היום, נותנת לנו תחושת שליטה, משייכת אותנו למסגרת מוכרת ובטוחה. הרפיון השגרתי לא אחת מכניס אותנו לחרדה. לא בכדי ידוע שחופשים וחגים מביאים איתם עליה בשיעור הדיווח על דיכאון ואובדנות והפניות לקבלת עזרה נפשית עולה בתקופות אלו. אנשים לא אוהבים שגרה אבל גם לא יכולים בלעדיה. אני חושבת על חודשי הקיץ, על חבריי הקרובים שהם הורים שבסוף חודש אוגוסט נראים תמיד רצוצים ועייפים בגלל שאין מסגרות לילדים. החופש מביא איתו מורכבות רבה, תחושות של שמחה ושחרור ומצד שני גם תחושה של קלאסטרופביה, של מחנק.
איזה חופש יש לנו בתוך החוויות שלנו שבהן אנחנו מרגישים שהחופש נלקח מאתנו, או דווקא ניתן לנו ואנחנו לא כל כך יודעים איך להתמודד איתו? אואוסקה ומיכאל מלמדים אותנו רבות על כך, על הבחירה בתוך האין בחירה, על המילה הכתובה שיכולה לחולל שינוי כל כך משמעותי, להעניק מציאות אחרת, להוות מציאות חלופית שבה, גם בימים לא פשוטים, עמוסים, ימים שבהם התחושה היא תחושת מחנק, אני יכול בסופו של יום לפתוח ספר ולהעניק לעצמי במתנה זר פרחים.
אסיים בשירה של אוה קילפי בתרגומו של רמי סערי שתמיד נותן לי תחושה של בחירה, של אפשרות, של נחת וחופש ומתכתב גם עם שיר ההייקו של אאוסקה- האפשרות לקטוף פרח מטאפורי בתוך הממלכה הקסומה והבלתי מעורערת של הדמיון:
"הבוקר החלטתי לא לכתוב ולנטוע ורד.
זה מה שנחוץ אם כן לאדם כדי להיות מאושר: עבודה שאפשר לזנוח, שרב כדי לחוש שההזנחה מוצדקת וילדוּת שממנה אפשר יהיה לקטוף ורד-יוּני בתור משען לזִקנה."
כיצד אתם מאפשרים לעצמכם חופש ברגעים שבהם אתם מרגישים כלואים?
שתפו אותנו בספרים או שירים שמאפשרים לכם תחושה של שחרור.
קיץ נעים לכולנו!