בטריקת דלת היא עוזבת את חדר הישיבות של הועידה השנתית של האקדמיה ללשון העברית בירושלים. מאז שעשתה עלייה, עשו בה שימוש ללא סוף, לרגעים זילות של ממש ועכשיו, כאילו כלום, כבר לא צריך, אין בה תועלת. הנכונה והחדשה, תַבְהֲלָה שמה, הגיעה לעיר והיא צעירה, רעננה, האיט גירל הלוהטת. שטיח אדום פרסו לה, הפפראצי בעקבותיה והיא, מתה על עצמה, מפזרת חיוכים, משרבבת שפתיים לכל הכיוונים, מנצלת כל דקת תהילה, השקות, מסיבות, תצוגות אופנה, מה לא. פתטי, אבל ככה זה, אתה מקבל את אור הזרקורים וכשמגיעה הגרסה המעודכנת שלך, אתה כבר לא רלוונטי. הציעו לה בכל זאת להישאר, לקבל תפקיד קטן יותר, פיצויים, רכב חברה, דלק, משכורת 13, מה לא, אבל לה יש כבוד, היא לא תירקב כאן בשוליים. היא מחליטה לעזוב את הארץ, גם ככה היא לא באמת מכאן ובחו"ל היא עדיין נחשבת. אורזת מה שמספיקה, מזמינה מונית, מגיעה לנתב"ג, וואן וואי טיקט לקיבינימט, צועדת בטרמינל לשער הטיסה, נותנת לדיילת את הכרטיס ואז לרגע נעצרת, מסתובבת, מסתכלת לאחור ונכנסת לתבהלה. סליחה, לפאניקה.
את הטקסט לעיל כתבתי בהשראת השבועות האחרונים שבמהלכם שקדה האקדמיה ללשון העברית על מבחר חידושים, שינויים ותוספות של מילים חדשות לשפה שלנו. כך, מילים לועזיות שהיו שגורות בפינו הוחלפו במילים חדשות בעברית- פאניקה הפכה לתבהלה, סקסיזם הפך למיננות, פופוליזם הפכה להמונאות ועוד. הגדלת אוצר המילים שלנו הינה חלק משמעותי מעבודתה של האקדמיה ללשון העברית. בעבודתה זו האקדמיה לוקחת משהו- חוויה, תחושה, דבר כלשהו שעדיין לא הגדירו, לפחות לא במילים, נכנסת לתוך הואקום הזה וממלאה אותו.
הפרסומים אודות המילים החדשות שנכנסו לשפה שלנו בשבועות האחרונים העלו בי שוב שאלה שאני מתחבטת בה רבות- האם המילה חוטאת לנו או דווקא עוזרת?
מה קורה לתופעה כלשהי שמגדירים אותה במילה? האם המילה מצליחה להכיל את כל התופעה? לומר באמת את מה שהיא? האם עבור כל אדם התופעה היא שונה ואחרת ואז הגדרתה במילה בעצם חוטאת לדבר עצמו?
מי שדיבר על כך רבות הוא הפסיכואנליטיקאי הצרפתי, ז'אק לאקאן. תורתו שעוסקת בשפה ובמילים קשה להבנה ולתפיסה אבל לצורך העניין ניתן לקחת ממנה את השאלות לגבי השימוש בשפה. האם כאשר אני נותן שם לדבר אני מפספס ממנו משהו? מה השפה שלנו עושה? האם השפה "מסרסת" את מה שבאמת אנחנו מרגישים וחווים?
קחו למשל את המילה "מועקה". מה זה "מועקה" בשבילך? האם היא מגדירה את הדבר עצמו על כל צדדיו ומאפייניו? האם המועקה שלי היא המועקה שלך? יש משהו במילה שמיד שכמשתמשים בה, משהו הולך לאיבוד, מתפספס, נשמט.
גיורא פישר בשירו "קפה של בוקר", מתאר בצורה מדהימה את המקום שבו כאשר הדברים מתחילים להיות מוגדרים הם מאבדים מהקסם שלהם:
קפה של בוקר / גיורא פישר
אֲנִי אוׂהֵב את קָפֶה הַבוׂקֶר
הַיְחִידִי שֶיֵש לוׁ טָעַם
שֶל קָפֶה.
אֳנִי שוׁתֶה אוׂתוׂ בְהֶקְשֵרוׂ
כִי אֱנִי בְשָעָה זוׂ לא בְהֶקְשֵרִי.
אוׂתִיוׂת עִיתוׂן הַבוׂקר
בְרוּרוׂת
אַךְ הַמִילִים לא חָדוׂת
עִם כל שְנִיָה מַשֶהוּ
מְתַקְתֵק בִי
מִתְחַדֵד
מִתְבַהֵר
נִכְנָס לְהֶקְשֵרוׂ
וּמְאַבֵד אֶת טַעֲמוׂ.
דרך השיר אפשר להרגיש את המקום שבו חוסר ההגדרה, הערפול מאפשר את החוויה שיש בה טעם וברגע שמחדדים את הדברים, שמבהירים אותם, משהו מהטעם הזה הולך לאיבוד.
ואולי המילה דווקא מאפשרת לנו לבוא במגע, להגדיר את הלא מוגדר, לקחת את מה שנופל מהשפה וסוף סוף לתת לו ביטוי?
הטיפול הביבליותרפי הפרטני או הקבוצתי הוא טיפול ששם דגש על המילה הכתובה או זו שבעל פה. מהותו העיקרית היא השפה והתקשורת בין המטפל למטופל דרך המילים ודרך קריאה וכתיבה. כמובן שיש גם את כל מה שלא נאמר שהוא חלק מהותי, את שפת הגוף ועוד מלבד המילים עצמן ואולם אחת המטרות המרכזיות בעיניי של הטיפול הוא לקחת את מה שנפל לנו מהשפה, שלא היתה לו הגדרה, מילים, את מה שאי אפשר היה לדבר אותו ואז תורגם לתחושות גופניות כמו חרדות, דיכאון, תופעות פסיכוסומאטיות וכו' ולתת לו את השפה, לתת לו את המילים. זה נכון, המילה לא יכולה להגדיר במלואה את התופעה אבל היא כן מאפשרת מקום של הגדרה ושל תקשורת בין בני אדם, בין מטופל למטפל ומאפשרת הבנה, אמפתיה. השימוש בשפה בין אם בעל פה ובין אם בכתיבה מאפשר הגדרה של מה שלא היה מוגדר, שפלש החוצה, שנזל, שהתפשט. השפה מאפשרת לנו לתת לו מקום מוגדר, כזה שלא מאיים להשתלט עלינו.
הטיפול הביבליותרפי מאפשר מיני דרכים לתת מילים לחוויות ומשמעות לעצמנו. זה יכול להיות דרך טיפול שבו אדם רוצה להבין יותר לעומק את הסיפור של עצמו, לטפל במקומות שקשים לו או בעייתיים עבורו בעזרת המטפל. במסגרת זאת אל הטיפול הביבליותרפי נכנסים גם טקסטים נוספים מן הספרות, נכנסות עוד מילים שהן מעבר למטפל ולמטופל, מילים שמאפשרות להבין ולתת משמעות ולראות איפה המטופל מתחבר אליהן. דרך נוספת של טיפול ביבליותרפי היא "ליווי בכתיבה"- זה יכול להיות מישהו שכותב ורוצה ליווי שדרכו ניתן יהיה להבין את מטרות הכתיבה, את המשמעויות שלה, את ההשלכות שלה, את המקומות שבהם קשה לכתוב, שאני תקוע, לא מצליח למצוא את המילים. זה יכול להיות גם טיפול שמטרתו היא כתיבת סיפור חיים או חלק ממנו. תהליך זה מאפשר למישהו שרוצה לסכם תקופה בחייו, אירועים כלשהם או סיפור חיים שלם לעבור את התהליך הזה תוך ליווי ותמיכה. כל אלו מאפשרים לנו לקחת בעלות על החיים שלנו, להיות הדמויות הראשיות בסיפור שלנו, לצד חוסר השליטה שיש לנו לנתב את מה שכן אפשר בדרך שטובה לנו. על הטיפול הביבליותרפי הפרטני תוכלו לקרוא בפירוט באתר שלנו- http://www.bibliotherapycenter.org/#!blank/ph5od
ואסיים בשירו המופלא של אמיר אור, שיר שמבטא בעיניי את חשיבותה של השפה ומשמעותה לתקשורת:
הַשָּׂפָה אוֹמֶרֶת / אמיר אור
הַשָּׂפָה אוֹמֶרֶת: לִפְנֵי הַשָּׂפָה
עוֹמֶדֶת שָׂפָה. שָׂפָה הִיא עֲקֵבוֹת
עֲקֻבִּים מִשָּם.
הַשָּפָה אוֹמֶרֶת: שְׁמַע עַכְשָׁו.
אַתָּה מַקְשִׁיב: הָיָה פֹּה
הֵד.
קַח אֶת הַשְׁתִיקָה וְנַסֵּה לִשְׁתּוֹק.
קַח אֶת הַמִּלִּים וְנַסֵּה לְדַבֵּר;
מֵעֵבֶר לַשָׂפָה הַשָׂפָה הִיא פֶּצַע
שֶׁמִּמֶּנּוּ נִגָּר וְנִגָּר הָעוֹלָם.
הַשָּׂפָה אוֹמֶרֶת: יֵשׁ, אֵין, יֵשׁ
אֵין. הַשָׂפָה אוֹמֶרֶת: בּוֹא נְדַבֵּר אוֹתְךָ,
בּוֹא נְמַשֵׁשׁ אוֹתְךָ, בּוֹא תַּגִּיד
שֶׁאָמַרְתָּ.