כששירה נכנסה אלי לחדר ישר נשביתי בקסמה. ילדה בת עשר, חייכנית ויפה, שמעוררת סימפטיה מיידית. יש לה משפחה תומכת, חברות וחברים, היא משתתפת בחוגים, תלמידה לא רעה- לכאורה אין לה שום סיבה להגיע לטיפול. אבל מאז המבצע הצבאי האחרון, שבו השתתף אחיה, היא לא מסוגלת להירדם במיטה שלה.
לשמחתי, ההורים של שירה הגיעו שניהם לפגישת ההיכרות ושיתפו בפתיחות בקושי של שירה, שנבע, כך שיערו, מהחרדה שלהם לבנם בזמן אותו מבצע צבאי. ואכן, כמו שרובנו משננים ( גם אם לא תמיד מפנימים לגמרי את משמעות הדבר), ילדים מבינים הכל. חושיהם החדים מכווננים קודם כל אל הוריהם, הדמויות שמעניקות להם הגנה, בטחון, הזנה פיזית ורגשית ולמעשה את כל צרכיהם. לכן הם קולטים גם דברים שלא נאמרו בקול, וגם דברים שההורים מנסים להסתיר, ובכלל זה החרדות והדאגות של ההורים, כעסים ומתחים בזוגיות, רגשות מורכבים כלפי הילד, מצבים רפואיים ועוד. במקרה של שירה, הדאגה של ההורים שריחפה מעל הבית במשך שבועות, חלחלה אליה במסרים לא מילוליים, הופנמה והפכה לחרדה שהתבטאה באותם קשיי ההירדמות.
הלילה הוא כר פורה לפחדים: הבדידות שבהימצאות לבד בחדר, ללא הנוכחות המרגיעה של ההורים. הניתוק מכל מסיחי הדעת למיניהם. החושך, שמאלץ אותנו להיפרד מהמראות החיצוניים ולכן מקרב אותנו אל המראות הפנימיים, נופי הנפש. וההירדמות, סוג של מוות זמני, שמעורר באופן לא מודע את השאלה: האם אתעורר?
כששאלתי את שירה האם וממה היא פוחדת, היא אמרה שמכלום. היא לא פוחדת מכלום. היא לא ידעה לענות לי על השאלה הזו, וכנראה שגם לא לעצמה. רובנו מתקשים להבין ולתמלל רגשות, בטח ובטח ילדים שפועלים כמו כולנו ממניעים רגשיים אך עוד לא בשלים מספיק כדי לזהות את אותם מניעים. מלבד זאת, כמו כל ילדה, שירה לא רצתה לדבר יותר מדי. היא רצתה לשחק. וזה מה שעשינו. שיחקנו בכדור. תוך כדי ההתמסרות התחלנו לטוות סיפורים. בעלילת הסיפורים, אני קיבלתי באופן קבוע את תפקיד המכשפה. זה עורר הרבה צחוק, צחוק משחרר של מי שרגילה להיות "ילדה טובה" ומרשה לעצמה לפרוע את החוקים. חדר הטיפולים הפך בסיפור לבית הרפאים של המכשפה, שם המכשפה כלאה ילדים וטרפה אותם לארוחת ערב.
לפי ברונו בטלהיים, שחקר את המעשיות ותפקידן בעולמנו, דמויות "רעות" כגון שדים ומכשפות הן ביטוי לפחד מפני מבוגרים, ובכללן דמויות הוריות- שנתפסים כבעלי כוח אדיר, ולעתים כרשעים מוחלטים, שיכולים לעולל לילד כל שברצונם. כן, דימוי המכשפה הוא ביטוי לא כל- כך מעודן לאם, כשזו נתפסת כרעה או קפריזית. אבל בו בזמן, הדמות הרשעה מהאגדות היא גם ביטוי לתוקפנות הפנימית שקיימת בכל ילד, ולא יכולה להתבטא בעולם המלא ציוויים ואיסורים. "ילדה טובה" כמו שירה, ילדה מרצה ואהובה, לא מרשה לעצמה בדרך כלל להביע כעס ותוקפנות- לא כלפי הוריה, לא כלפי חבריה וגם לא כלפיי, לפחות לא באופן ישיר. ילדים רבים נמנעים מהבעת כעס או רגשות מורכבים אחרים כדי שלא לסכן את מערכות היחסים המשמעותיות בחייהם, וכשמדובר בהורים זו לפעמים הגנה עצמית של ממש. האפשרות לבטא תוקפנות כלפיי, או לבחון את התוקפנות שלי, דרך ההשלכה- כלומר השימוש בסיפורים כשיקוף של המציאות- היא חשובה מעין כמוה. המסגרת המגוננת של המשחק והסיפור מאפשרת את זה, מבלי ששירה תחוש שהקשר שלנו נמצא בסכנה.
במקביל, הצעתי לשירה להתכתב. נתתי לה מחברת, שקישטנו יחד בלבבות, לפי הוראותיה המדויקות. פעמים רבות הפגישות הראשונות בטיפול בילדים מוקדשות ליצירת מיכל משותף כלשהו, קופסה או תיקייה, שבתוכו יוכל הילד לשמור את יצירותיו- שהן ביטוי לעולמו הפנימי, ולכן צריכות להיות מוחזקות במקום שמור ומוגן. המטפל שומר על אותה קופסה או תיקייה, ומוציא אותה למרחב המשותף בפגישה. במקרה של שירה עודדתי אותה לקחת את המחברת לביתה כדי שתהיה לה לעוגן בשעות הלילה המפחידות. הנחיתי את ההורים לא לגעת במחברת, להשאיר אותה ברשותה של שירה, ורק לעודד אותה לכתוב בה כשהיא לא נרדמת או מגיעה אליהם למיטה (מה שקרה אז בכל לילה). ושירה כתבה. כל שבוע נתתי לה הנחיה אחרת, והיא הגיעה עם המחברת למפגש הבא. פעם זה היה חלום שחלמה, פעם מחשבות לפני השינה, פעם המצאה, פעם מכתב אלי. אני הייתי כותבת לה מכתב תשובה בתוך המחברת, כך שהכתיבה הפכה לדיאלוג בינינו, ששירה לקחה הביתה ויכלה להמשיך אותו כרצונה.
הכתיבה בתהליך טיפולי היא רק דרך אחת עבור הילד לספר את הסיפור שלו. לעתים המטפל בביבליותרפיה כותב עם הילד, לפעמים הוא יוצר איתו סיפור באמצעות ציורים, קלפים טיפוליים ואפילו באמצעות משחק קופסה או הרכבה. תהליך ה"כתיבה" בכל האמצעים הללו עונה על כמה צרכים: ראשית, הוא נותן לילד הד למחשבותיו, רגשותיו ודמיונו. הוא נותן לילד את התחושה שיש משמעות וערך לעולמו הפנימי ושמישהו מקשיב לו. שנית, הוא מחזק את הערך העצמי של הילד, שחש כי הוא מסוגל ליצור ולהתבטא. זה חשוב במיוחד לילדים שמתקשים בכתיבה או בכלל בלימודים, וחשים עצמם ככשלון בשל כך. שלישית, הביבליותרפיסט עוזר לילד ליצור שינוי בסיפור שלו, להרחיב אותו ולספר אותו מנקודות מבט שונות. כך הילד לומד להתבונן מעיני האחר ולמצוא פתרונות יצירתיים לבעיות בהן הוא נתקל.
הטיפול עם שירה הסתיים כעבור חודשים ספורים, לאחר שהיא הצליחה לישון לילות שלמים במיטתה שלה. אחת הסיבות להצלחת הטיפול היתה הנכונות של ההורים לעזור לשירה, גם אם זה דרש מהם להכיר בקשיי הנפרדות שלהם עצמם ולשנות חלק מההרגלים בבית. גם העובדה שהארוע מעורר החרדה הסתיים כבר, עזרה לתהליך הריפוי. כאשר הבטחון של הילד מעורער בשל מצב מתמשך בהווה, כגון מחלה מתמשכת של אחד ההורים, תהליך גירושים קשה, חיים על קו העימות ועוד- הטיפול יכול להיות מורכב יותר. גם טראומה מהעבר, אובדן קשה או בעיה ביחסים המוקדמים עם ההורים, יצריכו טיפול מתמשך. ישנן סיבות נוספות להגיע לטיפול, אבל כלל האצבע הוא שאם הילד או סביבתו חשים במצוקה- כדאי לאבחן את הבעיה ולטפל בה. הביבליותרפיה מתאימה לטיפול כמעט בכל בעיה רגשית, כגון קשיים חברתיים, בעיות בדימוי העצמי, התקפי זעם, חרדות שונות ומצב רוח ירוד.